הסתבכות המצב בזירת הצפון אינה מאפילה על משמעות הצלחת המבצע לשחרור שני החטופים ברפיח. אכן, הוא הביא גאולה לשניים מהחטופים בלבד, ואינו מבטיח בשורה לכל היתר שעדיין נמקים בידי חמאס, אלא שאת ממדי ההשפעה של הצלחת המבצע על התפתחות המלחמה אין למדוד במבט הנדסי. "גם מסע של אלף מיל מתחיל בצעד אחד קטן", אמר הפילוסוף הסיני לאו דזה על ראשיתם ההכרחית של מהלכים ארוכי טווח, גם אם בשלב ראשון העין מזהה לא יותר מצעד אחד קטן. אולם משהתחיל המסע, הישגיו המצטברים ניתנים למדידה הנדסית־פיזיקלית.
לא כך הדבר בתופעות הרוח: הקפיצה מתהום הדכדוך אל רוממות הרוח ותודעת העוצמה הלאומית אינה ניתנת למדידה כמותית. כמו משחקי המונדיאל, המלבים רוחות לאומיות שיש להן משמעות מעבר למשחק הכדורגל על המגרש, כך גם מלחמה אינה רק אוסף של קרבות. היא אירוע לאומי רב־עוצמה בממדיה הגלויים והסמויים. מתבטאים בו כוחות חברתיים ורוחניים, ומתחוללים בו רגעי משבר והתעלות שמכוננים לדורות זיכרון לאומי היסטורי. בהיבט הזה, המבצע ברפיח מטיל קרן אור של כבוד לאומי, ונוסך תקווה ואמונה בתודעת הקיום הישראלית שקרסה בבוקר 7 באוקטובר.
אולם תנופת עידוד לרוח העם אינה עניין נפשי בלבד – בכוחה לחולל מציאות ממשית בדרך אל הניצחון. השלכת ההתבוננות במלחמה אל המבט הרוחני, אל עוצמות התודעה הלאומית, הכרחית לכינון המבט שההחלטות מתקבלות לפיו במכלול ממדיה המעשיים של המלחמה. מאז בוקר שמחת תורה ישראל נאבקת במלחמה אזורית, המוכוונת בידי איראן, שחותרת ללכוד את ישראל במצב כרוני של מלחמה מתמשכת. מדובר למעשה באיום במלחמה אינסופית בכל הזירות.
כך הדגיש סגן מזכ"ל חיזבאללה נעים קאסם, שהזהיר את ישראל מפני מתקפה על אדמת לבנון, ואיים שזאת תהיה מלחמה "עם התחלה וללא סוף". בצד חובת הג'יהאד האסלאמית, אויבי ישראל בכל הזירות מתכוננים למלחמה לאין קץ. הם יודעים שחיילי צה"ל יכולים לנצח בקרבות מקומיים, אבל במתווה הכוחות האזורי העומד לרשותם – מזירות הגבול עד לעומק עיראק – הם בוטחים ביכולתם למנוע מישראל את הבאת המלחמה לידי סיום רצוי, המשיב לה את הכבוד הריבוני ואת הביטחון הקיומי.
אף שישראל נלחמת כבר עשורים עם חיזבאללה וחמאס – תנועות "אל־מוקאוומה" המחויבות לחזון המאבק המתמיד – מערכת הביטחון וגם החברה הישראלית רחוקות מהסתגלות תפיסתית למה שכרוך בכך. בהמשגת המצב הזה תלוי הדיון הפנימי בינינו, וכן הדיון עם הממשל האמריקני בכל הנוגע לסוגיית "היום שאחרי". מתווה הנשיא ג'ו ביידן לסדר אזורי חדש מתעלם בעקביות מעוצמת החזון האיראני למלחמה אינסופית בישראל.
גם אם תסכים ישראל למתווה האמריקני ותפקיד את גורל עזה בידי ממשלת מומחים בהכוונת הרשות הפלסטינית, גם אם תיענה לתביעה הסעודית למדינה פלסטינית מלאה כתנאי לנורמליזציה – סידור כזה לא מתחיל לחסום את איומי המלחמה האזורית האיראנית. חיזבאללה וכוחות מיליציה אחרים ימשיכו להתעצם ולכרסם ביצירתיות ובהתמדה במעמדה הריבוני של מדינת ישראל.
תפיסת הביטחון שייסד דוד בן־גוריון בסיום מלחמת העצמאות הושתתה על הבנה ברורה שלפיה איום המלחמה רובץ תדיר לפתחנו. מדינת ישראל השכילה להיאחז בתקופות הרגיעה שבין המלחמות ולנצל אותן למאמצי פיתוח, קליטת עלייה ושגשוג. אולם בתנאי המלחמה שהתפתחו במאה ה־21, בשימוש שעורכת איראן בכוחות שלוחים בלתי־מדינתיים, החמושים בנשק בעל השפעה אסטרטגית – הוטל איום הלחימה גם על מצבי הביניים שבין המלחמות. במקום הזה מאותגרת תפיסת הביטחון הישראלית במידת יכולתה לחולל מתוך הישגי המלחמה את תקופות הרגיעה שישראל נזקקת להן במאמציה לשימור ממדי קיום של מדינה נורמלית.
דווקא משום כך החברה הישראלית נדרשת בימים אלה לא רק לעוצמה צבאית, אלא גם לעוצמה מוסרית. שני ממדים נבחנים במלחמה הקיומית שישראל מתמודדת בה כיום: ממד צבאי, שמתממשת בו שאיפה לניצחון בכל עימות, וממד רוחני המתבטא בחוסן האישי של כל אחד ובחוסן הלאומי של כולנו יחד. לשם כך נדרש סיפור חדש של מאמץ לאומי לקיום משגשג, הנתון תחת איום מלחמה פעיל ומתמיד, ללא פתרון. הסתגלות לכך משמעותה שמדינת ישראל נדרשת להתחיל מחדש את סיפור הקמתה ועצמאותה.
