הבחירות לרשויות המקומיות בישראל ייערכו בעוד כשבוע וחצי. בהיבטים רבים של החיים הן חשובות לא פחות מהבחירות הכלליות. למרות זאת, התקשורת הכללית והתקשורת הציונית־דתית כמעט אינן עוסקות בבחירות האלה, מסיבה ברורה: הציבור החילוני, המסורתי והדתי־לאומי עסוקים כולם במלחמה. אפילו המועמדים בבחירות נכנסו בחלקם לפעולה רק ברגע האחרון, אחרי שהשתחררו משירות מילואים ממושך.
את התקשורת הערבית, לבושתי, איני יכול לקרוא. אולם במקביל לתקשורת הכללית והסרוגה שאני צורך, אני גם עוקב אחר דיווחים באתרי חדשות חרדיים – ושם הבחירות המוניציפליות הן הנושא החם ביותר: דילים כאלה ואחרים, לא רק בין מועמדים באותה העיר אלא גם בין מפלגות, הנאבקות על השליטה ביישובים. זה כמה שבועות סיעות דגל התורה ואגודת ישראל לא מקיימות ישיבת סיעה משותפת בכנסת בגלל טענות לבגידה בהסכמות על השלטון המקומי.
הסיפור הזה חושף יתרון לא הוגן נוסף של החרדים מהעובדה שרובם המכריע לא משרת בצבא. במערכת הבחירות הם יכולים להתארגן הרבה יותר טוב מהפוליטיקאים הלא־חרדים, וכך להגדיל את כוחם בשלטון המקומי. זה קורה גם ביישובים מעורבים. אם כוחם של החרדים יגדל בבחירות הקרובות בירושלים, בערד, בקריית־גת, באשדוד ובערים מעורבות אחרות, יגדלו תקציבי החינוך שלהם לעומת החינוך הממלכתי והממלכתי־דתי, וכן יכולתם להפריע לשגרת החיים החילונית.
זו סיבה נוספת לכך שהסדר הפטור החרדי מגיוס חייב להיפסק, אך היא כמובן לא החשובה ביותר. הסיבה העיקרית היא שהחברה הישראלית כבר אינה יכולה לעמוד בהסדר הזה. הנטל על משרתי הסדיר והמילואים יעלה דרמטית בעקבות המלחמה, אך בציבור החרדי יש בכל שנתון יותר מעשרת אלפים צעירים שאינם מתגייסים – אפליה קשה שהדעת אינה סובלת. פעם דיברנו על המתנה לתהליכי השתנות שכבר התחילו להתרחש בחברה החרדית, אך היום ברור שהתהליכים האלה איטיים מדי.
השינוי יכול וצריך להיות מיידי לפחות בהקשר אחד – ישיבות הנושרים, פיקציה שהוקמה כדי שגם מי שלא מסוגלים ללמוד במשך יום שלם לא יחויבו להתגייס. לפי ההערכות, לומדים בהן כחמישית עד רבע מהצעירים בכל שנתון, כלומר כמה אלפי צעירים. הנימוק "תורתו אומנותו" לא תופס לגביהם ולא מצדיק את השתמטותם. אם ההנהגה החרדית לא תסכים שיתגייסו, צריך לשלול מיידית את תקציביהן של כל הישיבות האלה.
אנשי הקואליציה שאינם חרדים כבר מבינים את הצורך בשינוי. הם גם תופסים שזו תהיה הסוגיה האזרחית הקשה ביותר מבחינתם בבחירות הבאות. בצר להם, בין לחצי הציבור ללחצי הקואליציה, הם מנפקים ניסוחים כמו "צריך לגייס, אבל בהסכמה", ולחלופין "אסור להעביר חוק גיוס שלא יכלול את גיוס החרדים, ולכן צריך להעביר אותו כהוראת שעה". אלה הצעות בדויות, שאין מאחוריהן דבר.
למעט משפט אחד של השר יעקב מרגי, ההנהגה החרדית, בוודאי הרבנית, לא מראה שום סימני שינוי והסכמה – וזו שערורייה בפני עצמה. החרדים לא חושבים שהסוגיה הזאת היא בכלל מעניינם: שישברו החילונים את הראש מאיפה להביא עוד חיילים לצבא. גם המדיניות הזאת חייבת להיפסק. צריך לומר למנהיגים החרדים שאם לא יגישו הצעות פשרה סבירות, אנשי הציבור שאינם חרדים ידונו בנושא מעל ראשם ויכריעו כהבנתם.
"הוראת שעה" היא חלק מתרבות הישראבלוף. אנשי הקואליציה מבינים שחוק קבוע יתקבל רע מאוד בדעת הקהל, אז הם קוראים לזה הוראת שעה, ומכוונים להאריך אותה בכל שנה. לחרדים ממש לא משנה באיזה אופן החילונים יארגנו את המשך הפטור. מצד שני, ברור שלצבא אין זמן לחכות להסדרים של הפוליטיקאים. לכן יש לגייס מיד את הנושרים, ולגבי השאר להעביר הוראת שעה – ובלבד שתוגש נגדה עתירה לבג"ץ, שיכריח את הכנסת להתחייב שלא תוארך בשנים הבאות.
הפוליטיקאים הישראלים מתחרים ביניהם מאז 7 באוקטובר מי יגיד יותר פעמים את הביטוי "להיות ראויים לקורבנם", אבל אם הם מתכוונים לעסוק בסוגיית הגיוס באופן שעסקו בה בעשורים האחרונים, צריך לומר להם: חסכו מאיתנו את הצביעות.
