מאורעות השבעה באוקטובר, שהביאו לפינוי היישובים בגבול עזה וגבול לבנון, מייצרים אתגר התיישבותי שלא היה כמותו מאז מלחמת ששת הימים.
ליישוב שני רבדים – קהילה ואדמה. החיבור בין אקולוגיה מסוימת לבין קבוצת אנשים שבחרה בה, יוצרות יחד את היישוב. כאשר שומטים את האדמה – מילולית – תחת רגלי הקהילה, עלול להתחולל תהליך דומינו מורכב שיכול להפר נימים עמוקים המחברים את היישוב ליצירה אחת שלמה.
החיבור בין אדם לאדמה נבחן כאן בצומת מחולל שינוי. זוהי שעה קריטית עבור היישובים: האם הם יישארו כקהילה בזמן שהם מנותקים מאדמתם המשותפת? ויותר מכך תהיה השעה שבה יחזרו ליישובים – האם ישובו המשפחות לבתיהן? האם החינוך יחזור לתפקד כפי שהיה? האם המנגנונים הפנימיים ישרדו את הטלטלה וימשיכו להתקיים? מבחן התוצאה הפעם ברור- האם היישוב ישרוד, האם הקהילה תישאר מאוחדת, האם התושבים יבחרו לשוב לבתיהם ולהקים מחדש את חייהם?
בעוטף עזה, ביישובים צמודי הגבול, במרחק אפס עד ארבע קילומטר מהגבול – האתגר הדחוף ביותר בולט לעין: היישובים נדרשים לשיקום פיזי משמעותי. אתגר נוסף שניצב בפני הקהילות הוא הטראומה המתמשכת של החטופים שאינם שבים, וכמובן – הטבח הנורא שלקח חיי רבים ברשעות בלתי נתפסת. לעומת זאת, יישובי העוטף המרוחקים יותר מהגבול, בטווח של ארבע עד שבע קילומטרים, שבים אט אט ובמאמצים רבים ליישוביהם, כאשר באחרונה אף הודיע פיקוד העורף על האפשרות לחזור ולקיים שגרת לימודים כלשהי.
בגבול הצפון, בשל אי התפתחות הלחימה בלבנון, המצב מורכב עוד יותר. כרגע נשמר מתח בו תושבים מפונים למלונות כבר כמעט ארבעה חודשים, ללא צפי כלשהו לחזרה. שלא כמו בדרום, אין טראומה מוחשית להתמודד איתה, אלא קהילה שנלקחה בין לילה ממקום מושבה למלון או מושב אחר. אין חטופים, אין נרצחים, אבל האם יש קהילה? המאמצים לשמר את מערכות החינוך מצד המועצות האזוריות הם אינסופיים, בניסיון להעניק לילדים ולהוריהם מעט יציבות בתנאי חוסר ודאות מתמשכת. שאלת היום שאחרי מהדהדת, וברור כי נידרש לחיזוק היישובים בשלב הפינוי הנוכחי ויותר מכך – בשיבה ליישובים.
הכלים הנדרשים כאן הם לא רק טרקטורים, טנקים ורובים ארוכים. הכלים העיקריים הנדרשים כאן הם כלים רכים, קהילתיים.
המחקר הבינלאומי העדכני בנושא חוסן קהילתי מדגיש את חשיבות קיומם של רשתות קשרים המתקיימות בין חברי הקהילה לבין עצמה, בינה לבין הקהילות המקבילות ובינה לבין המוסדות החיצוניים לה. ככל שהקשרים מהודקים יותר, קרובים יותר ובעלי עצימות גבוה יותר, כך מתגבר הסיכוי של קהילה לשרוד משבר חריף.
בכוחנו לחזק את הקהילות בשעה המורכבת הזו, באמצעות חיזוק מערכות החינוך, הקהילה, התרבות והרווחה הקיימות בתוכה. קבוצות של מתנדבים קבועים, השותפים במערכות האלו באופן שוטף, יכולים להוות עוגן עליו הקשרים יתוחזקו. יש לנו כצעירים כוח עצום לעשות שינוי בעת הזאת. אנו נדרשים לתמיכה ממשלתית, שתראה את הכוח של התארגנויות אזרחיות "רכות" לחולל שינוי.
הפרקטיקות המוצעות הם השקעה ברשתות החברתיות שיחזקו את החוסן של הקהילה. ראשית, השקעה בקשרים הפנים-קהילתיים, קיומם של עוגני מפגש קבועים בין שכבות האוכלוסייה השונות, הילדים, בני הנוער, המשפחות, הגיל השלישי וכו'. שנית, חיזוק הקשרים בין הקהילות המפונות, המסוגלות לחזק זו את זו וללמוד האחת מהשניה. שלישית, חיזוק הקשרים בין הקהילה לבין גורמים חיצוניים: גורמי חברה אזרחית המבקשים לסייע להן בשעה הזאת, גורמי ממשל מסוגים שונים שיכולים לתת מענים, והמועצה האזורית שמבקשת לתכלל את המענים.
נקודה חשובה נוספת לחיזוקו של החוסן הקהילתי, הוא נושא האמון. האמון אותו תצליח ליצור ההנהגה דווקא בזמן המשבר, ינבע מהיכולת לתקשר את האתגרים האובייקטיבים לקהילה וגיוס חברי הקהילה ליצירת מענים מותאמים. האמון ותחושת השייכות הנובעת מתוך תהליכים קהילתיים בהם חברי הקהילה שותפים הם אלו המסוגלים ליצור שינוי משמעותי בחיבורים בתוך הקהילה שבסוף ישפיעו ישירות על יכולת ההישרדות שלה.
ניתן לקחת דוגמה מקהילות שחוו את הצונאמי ביפן. מחקרים שבחנו קהילות בעלות מאפיינים זהים שהחזיקו או לא החזיקו מעמד לאחר האסון, הראו שדווקא קהילה בה הייתה השקעה ממשלתית יוצאת דופן בגשר חדש ומפואר – התפרקה. כיוון שתהליך בניית הגשר נעשה "מעל הראש" של הקהילה, הוא יצר תחושת זרות בין חברי הקהילה לבין יישובם וגרם בסופו של תהליך לנטישה של היישוב.
לכן תהליכי חיזוק החוסן עבור הקהילות המפונות יהיו אפקטיביים רק אם יהיו חכמים, רכים ורגישים.
