4 חודשים ומשהו אחרי טבח שמחת תורה, הר הבית שוב עולה לכותרות. ושוב, ואולי כרגיל, מהסיבות הכי לא נכונות. הרי הר הבית התנוסס בפרסומי חמאס כבר ביום הראשון של המלחמה. ה"מבצע" שבמסגרתו יצאו לבצע טבח ביהודים בדרום הארץ, נקרא "מבול אלאקצא", על-שם המסגד, ששמו נגנב ממסגד שנמצא בכלל בסעודיה הרחוקה.
אפילו נסראללה, בימים הראשונים של המלחמה, כינה את מחבליו שנהרגו בקרבות עם כוחותינו כ"שהידים בדרך לירושלים". מה נסראללה "איבד" בירושלים? את הר הבית, כמובן.
וכרגיל במחוזותינו, משתדלים כולם להתעלם מהפיל הגדול שבחדר, לנסות להסתיר אותו, להזיז לפינה או להקטין אותו, עד שנכפה עלינו לפתע להיזכר שהוא קיים. כך הוא הר הבית ב"מיינסטרים" הישראלי.
הרי כל בר-דעת שעיניו בראשו היה מבין כבר מהיום הראשון שהר הבית הוא הנושא של המלחמה, ולא שום נושא אחר. כל אדם הוגן שהיה מקשיב לעדויות של מילואימניקים שחוזרים מהלחימה בעזה, היה שומע שבכל בית בעזה יש תמונה של הר הבית בסלון. שבכל ספר לימוד, חולצת בית-ספר, ואפילו שעון יד (ראיתי כזה בעצמי) מתנוסס הר הבית ברקע.
למה? כי המטרה של האויבים שלנו הייתה ונשארה לעקור אותנו משם, מראש ההר, וזאת מפני שהם מבינים, אפילו יותר מאיתנו, שברגע שינצחו אותנו בהר הבית, במקום הכי קדוש לנו, זה יהיה סופו של הפרויקט הציוני בארץ ישראל.
אבל היום, כמה נוח וקל לברוח מהמציאות, שוב כולנו מדברים על האפשרות של הגבלת כניסת מוסלמים להר, על איך להרגיע את אלה שכרגע נותרו שקטים ולא הצטרפו לטבח החמאס (תודה באמת!), אלה המהווים חלק מהמגזר הערבי שעלולים להתפרע אם לא ניתן להם מה שירצו, הכל, רק תנו לנו קצת שקט.
במקום לדבר אולי בפעם הראשונה, ובטח אחרי מה שעברנו בשמחת תורה האחרון, על מה אנחנו רוצים שיהיה בהר הבית. מה היה לנו שם בעבר, איזו מורשת והיסטוריה קיימת במקום הזה, מה איבדנו שם, מה יהיה לנו שם בעתיד, ולמה עדיין, 57 שנים לאחר שחרורו, הר הבית לא בידינו, יהודים מופלים בו בצורה הכי בוטה שיש, ודגל ישראל נעדר ונעלם ממנו.
יום אחד בלבד לפני טבח שמחת תורה, נתלה בהר הבית שלט הסתה של פעילי חמאס בו נכתב "הדרך לירושלים רצופה בדם", עם תמונות של מחבלים. אם נאפשר את ההסתה הזו ואת כניסתם של פעילי חמאס להר בזמן הקרוב, התוצאה תהיה שפיכת דם יהודי נוסף. שלא לדבר על זה שהשנה לסגור את ההר בפני עליית יהודים – נראה הזוי לחלוטין. בכל שנה שהדבר הזה קרה, הוא נגמר בהסתה, טרור, תקיפת שוטרים ופיגועים גוברים.
האם לא למדנו את הלקח?
שמעתי את הערכות השב"כ כי "אם לא יאפשרו כניסת ערבים להר הבית, תהיה התפרצות". מצד שני, מתחילת המלחמה מוגבלת כניסתם של ערבים (בעיקר צעירים) להר הבית והשקט נשמר. המציאות חזקה מכל הערכה מודיעינית קונספטואלית.
כיצד אפשר עוד להאמין להערכות המופקרות האלה שמשקפות עמדה פוליטית ותו לא?
הפתרון האמיתי: הר הבית בידינו. ועד אז, הפיל ימשיך לעמוד באמצע החדר.
