הפסיקה התקדימית שהתקבלה בבית המשפט המחוזי בירושלים, על הסדרת המאחז מצפה־כרמים היא ניצחון גדול של הימין. אין בכך ספק. השופט ארנון דראל קיבל את טענת המתנחלים במאחז שהקרקע הוקצתה להם בתום לב, גם אם היא שייכת לפלסטינים, ולכן אין להוציא אותם משם אחרי שנים רבות ואחרי שטורטרו לעבור אליו מהתנחלות אחרת. עכשיו בג"ץ יצטרך לפסוק אם ההכרעה הזאת צודקת ותקפה, או שעל השטח הזה חל בכלל דין אחר. אני שומע את החשש מבג"ץ ורואה את המלחמות שמנהלים יריב לוין, איילת שקד, מוטי יוגב וחבריהם נגד השופטים, אבל במבחן הזמן התגלה המוסד הזה כידיד הנאמן ביותר של מפעל ההתנחלות באשר הוא.
פסק הדין מצפה־כרמים חורג בהרבה מן המשמעות המשפטית הצרה, ויש לו כמובן השלכות מדיניות ופוליטיות מרחיקות לכת. דבר אחד שעולה כאן ברור לחלוטין: אי־אפשר להטיל תמיד את האשמה על משפחות מתנחלים שמחפשות בית מסיבה אידיאולוגית או כלכלית. האנשים והמשפחות הללו לא צריכים לעסוק בכל סעיף בחוקי המקרקעין וביחסים בין המדינה, החטיבה להתיישבות והמנהל האזרחי. בדיוק כמו שמי שהולך לגור במצפה בגליל צריך לסמוך על הממשלה שלו. אי־אפשר להאשים גם את ראשי המתנחלים שעוסקים לאורך עשרות שנים בפעילות חרוצה ויסודית. לזמביש ולחבריו יש אינטרס, להציף את יהודה ושומרון בהתנחלויות ולהרוס את התהליך המדיני שאינם מאמינים בו. לצורך העניין הם משתמשים בקשרים, בתחבולות ובטריקים למיניהם, ואפילו גאים בזה.
הבעיה היא כמובן הממשלות לדורותיהן, שנוקטות בעצמן מדיניות תכסיסנית. הממשלות רצו ורוצות את ההתנחלויות הללו ביו"ש. כל ראש ממשלה ושר באים עם העדיפויות שלהם מעבר לקווי 1967. היו כאלה שרצו לראות התיישבות בתוך מזרח ירושלים או בשכונות מסביב לעיר; אחרים רצו ליישב את המתנחלים בגושים, או בעומק השטח, כמו במצפה־כרמים או בבקעת הירדן. כולם נתנו יד למתנחלים, בגלוי או בעצימת עין. חגי סגל תיאר באפוס המרשים שלו על הסכמי אוסלו ('דיוקן', 17.8.2018) את ההשקעות האדירות של ממשלת רבין בהתנחלויות ובכבישים העוקפים שנסללו ביו"ש אחרי שנחתמו ההסכמים עם יאסר ערפאת. אני שמעתי את רבין במו אוזניי תובע מהחבר'ה בהתנחלות הזעירה דוגית בצפון רצועת עזה "אל תזוזו לי לשום מקום. אני לא רוצה ליצור כאן תקדים".
אגב, גם אבי גבאי, היו"ר הנוכחי של מפלגת העבודה, תומך מובהק בהתנחלויות. הוא הרי הצהיר שלא צריך לפנות אותן גם במסגרת הסכם שלא יושג מול הפלסטינים. קשה לשמוע מגבאי מילה אחת של ביקורת או של הסתייגות מההחלטה שקיבל בית המשפט המחוזי על מצפה־כרמים, שעכשיו תסדיר עוד אלפי בתים בהתנחלויות. את הביקורת תשמעו רק מאנשי הקרן החדשה לישראל, בעיקר עו"ד טליה ששון, או מראשי 'שלום עכשיו' ו'גוש שלום'. יש גם שדרנים ועיתונאים בעלי דימוי צפונבוני שיוצאים נגד ההתנחלויות, מערבים מסרים מדיניים ואתאיסטיים, מרתיעים את רוב הציבור וגורמים נזק חמור לדוברים שקולים ואחראיים של השמאל, אהוד ברק למשל.
במילים אחרות, אין ממשלה או אפילו אופוזיציה שרוצה או יכולה לפנות את ההתנחלויות ואת מאות אלפי המתנחלים שהולכים ונאחזים בתוך השטח, ואחרי פסק הדין שיוצא מבית המשפט המחוזי כולם יהפכו בעלים לגיטימיים על אדמתם החדשה. שמעתי השבוע שרים בממשלה טוענים שאין לנו פרטנר ולכן אין עם מי לנהל משא ומתן, דווקא אחרי שאבו־מאזן הודיע כי הוא רוצה להקים מדינה פלסטינית מפורזת, רק עם כוחות שיטור, ולהשקיע את הכסף שלו בחינוך. השרים הבטיחו כי בבוא היום, אם נמצא לנו שותף שיוותר על ירושלים ועל זכות השיבה – נוכל לדון איתו גם על ענייני ההתנחלויות. שטויות. איש לא שואף לפנות שום התנחלות ולא מסוגל לעשות זאת.
העניין הוא שאין איש בממשלה שמציע רעיון מדיני אחר. נתניהו מדבר מדי פעם על פתרון שתי המדינות, אבל זהו טריק זול מול העולם והוא לא יזיז שום התנחלות. המציאות בשטח והנסיבות הפוליטיות מונעות הסדר, אולי לנצח. מאידך גיסא, נתניהו לא מעז להחיל ריבונות על השטח כי הוא יודע מה תהיה התוצאה ההרסנית של הסיפוח ושל הסכנה הטמונה במדינה דו־לאומית. בינתיים נתניהו נאחז באוויר. בסתר ליבו הוא מברך מדי יום על הסכמי אוסלו שהוציאו את צה"ל מהערים, מהכפרים וממחנות הפליטים, והעבירו את הטיפול היומיומי לרשות הפלסטינית. נתניהו מברך גם על ההתנתקות שבה תמך. ההתנתקות מעזה יכולה לעכב את הפרת האיזון הדמוגרפי, אם ננקוט שם מדיניות תבונית, שכוללת הפרדה מדינית מוחלטת בין הצדדים.
