דובר צה"ל שחרר סרטון שנמצא במרחב חאן יונס, בו נראים שירי ביבס ובניה מובלים בידי מחבלים. לא ראיתי את הסרטון. כלומר ראיתי – באתר שאתם קוראים בו ברגע זה יש כתבה שעוסקת בנושא – אבל בחצי עין. פריימים בודדים מתוך הסרטון. את הסרטון עצמו לא ראיתי, ואתמול, בין הודעת פטירה על חייל שהתפללנו זה שבוע לרפואתו ובין שיח ער ב-X על עבירות ביטחון מידע, ניסיתי להבין מה בעצם מפריע לי כאן.
אני אפתח בדברים המובנים מאליהם: חלק משמעותי מהשיח סביב היחטפם ושחרורם של החטופים, ספציפית אלה (האם וילדיה), הופך את מחירם לגבוה יותר. במקביל, יש ציר שבו היעלמותם מהתודעה הישראלית מוריד גם את המוטיבציה הישראלית לשים את שחרור החטופים בראש סדר העדיפויות. אני לא מומחה משא ומתן כדי להגיד בביטחון מה משני הצירים האלה משמעותי יותר, אבל נוטה לראשון – כשהמחבלים מבינים שישראל מעוניינת מאוד בחטוף ספציפי, הם יעלו משמעותית את מחירו.
אבל זה הדבר המובן מאליו, ואני חושב שהרובד האזרחי הוא הפחות משמעותי כאן. בסופו של דבר אנחנו אזרחים, לא בעלי תפקידים ולא חיילים. ולאזרחים מותר להביע את דעתם לכאן או לכאן. מותר להם לייחל לשובם של ילדים, מותר להם להרגיש ומותר להם לכתוב על הרגשות האלה. וגם אם באופן אישי אני חושב שיש לזה מחיר, אני חושב שהאזרח הקטן לא חייב לחשוב על המחיר הזה כל הזמן. הוא לא נושא בתפקיד.
אני קורא את הכותרות שפורסמו באתרים עם שחרור הסרטון – הקליקבייט שמזמין קוראים לצפות: "צה"ל שחרר תיעוד חדש של משפחת ביבס". הרי אין כאן תיעוד חדש – התיעוד עצמו מרגעי החטיפה, בן ארבעה חודשים. אבל דו"צ זיהו נכון – השיח הרשתי סביב המשפחה הזו הוא משהו שיוצר באזז, והאתרים מזהים בעצמם את הבאזז הזה ומהדהדים אותו הלאה, ובסוף מדברים על צה"ל ברשת, וזה מה שחשוב.
כשמדובר בדובר צה"ל, לעומת זאת, המצב מורכב יותר: המונח "דובר צה"ל" הוא מונח מתעתע, כי הוא גורם לנו לחשוב שמדובר ביחידת קישור בין העולם ובין צה"ל, כלומר הדרך של צה"ל (הסגור והמסווג, תיאורטית) להעביר מידע אל החוץ. בפועל, דובר צה"ל הוא לא רק מישהו שמוסר מידע אמין, מתוקף ומנוסח לגופי התקשורת (גם זה קורה, כמובן), אלא משהו שדומה יותר ליועץ תקשורת או לדובר. לא רק להעביר הצהרות לעיתונות, אלא עם ניסיון אקטיבי להשפיע, באמצעות הודעות לתקשורת, על אמון הציבור בצה"ל, חיזוק הלגיטימציה לפעילותו, הרתעת האויב.
במילים אחרות – דובר צה"ל (לא הגרי, אלא היחידה ששמה דו"צ) הוא היחצ"ן של צה"ל.
למשל, הוא מעביר מידע לעיתונאים מסוימים לפני עיתונאים אחרים, כדי שהעיתונאים הראשונים יתנו לו כתבות מפרגנות באתרים ובעיתוני סוף השבוע. זה קצת לא הוגן אם חושבים על דו"צ כגוף ממלכתי שאמור לשחרר הודעות לציבור, אבל מאוד הגיוני כשחושבים עליו כיחצ"ן. על אותו העיקרון, דו"צ יפיק (בימי שגרה) סרטוני טיקטוק מצחיקים – זו לא תקשורת ממלכתית, אבל זה מעלה את צה"ל למודעות ועוטף אותו באור חיובי מול אזרחי ישראל.
עד כאן זו לא ביקורת. אולי חלקית, אולי מרומזת, אבל עיקר המחשבות שלי נתון לשאלות אחרות – לרגע בו יחסי הציבור של צה"ל חורגים לרגע ממרחב היח"צ – המיתוג או ההרתעה – והופכים להיות אקט שעומד בפני עצמו. אקט שבו השיח ברשת על הסרטון ששוחרר הוא הוא המטרה של האקט היחצ"ני ("הכי חשוב שידברו עליך"), יותר מאשר התקשורת בין צה"ל אל החוץ ("מצאנו סרטון שאולי תרצו לראות") או המיתוג של צה"ל ("צה"ל הגיע למידע מודיעיני משמעותי").
וזה מה שמפריע לי, אני חושב. כלומר על כפל התפקידים האלה – יח"צ ודוברות – שהופך את דובר צה"ל למשהו שלא רק מעדכן את הציבור במה קרה במרחב הסגור בו צה"ל פועל, אלא מנסה להגביר את השיח על צה"ל, בלי קשר לתוצאה. כל סרטון, שלא מכיל מידע חדש, צריך לצאת החוצה? אם השיח ברשת גורם להעלאת מחיר (אני חושב שמשפחת ביבס, לצערי, כבר לא כאן, אבל למקרה שכן) – האם זה שווה את זה? בקיצור, האם תפקידו של דו"צ כיחצ"ן לא יוצר כאן ניגוד אינטרסים מול דו"צ כיחידה מקשרת?
