לא הרבה השתנה בסיקור התקשורתי של ישראל השבוע. גופי החדשות הגדולים ממשיכים להתנהג כמו דמויות ב"לוני טונס" וליפול בכל פח יח"צני שחמאס טומנים להם, ואין שום סימן לסיקור מאוזן ומעט מאוד עדויות לדיווחים מעמיקים. בואו נצלול פנימה.
בחזרה לבתי החולים
אחרי פארסת "התקיפה הישראלית שהרגה 500" בבית החולים אל-אהלי שהתבררה כנפילת רקטה, חרף השורה הארוכה ארוכה של עדויות שפרסם צה"ל לפעילות ענפה של חמאס בבית החולים שיפאא ועל אף העובדה שפעילות טרור בבתי חולים ידועה ומפורסמת והייתה נוהג שגרתי של מחבלי דאעש, אותם מגדלורים של סיקור מדויק ואמת עיתונאית, הניו-יורק טיימס, הוושינגטון פוסט וחבריהם, ממשיכים לדווח על כל תזוזה של צה"ל סביב כל מרפאה קיקיונית ברצועה כאילו מדובר בפשע מלחמה שהיה מבייש את פול פוט.
ניקח את הדוגמה המצוינת של הטיימס כתבה שכותרתה "שני בתי חולים בדרום עזה נותרו בקושי מתפקדים" נפתחה אתמול כך: "פשיטה ישראלית בשבוע שעבר צמצמה את אחד מבתי החולים הגדולים בעזה למעט יותר ממקלט לקבוצה קטנה ומבועתת של חולים וצוות רפואי, וגורמים במערכת הבריאות הזהירו ביום שני שאספקת המזון והדלק כמעט נגמרו בבית חולים אחר שסבל מצור בן כמעט חודש באותה עיר, חאן-יונס.
"ישראל אומרת שהיא משרשת את פעילות חמאס במרכזים הרפואיים, שלדבריה שימשו את חמאס כדי להסתיר פעולות צבאיות – האשמות שהועלו נגד כמה בתי חולים בעזה, וחלקן גובו בראיות להימצאותן של מנהרות חמאס. חמאס ופקידי בריאות מכחישים את ההאשמות הללו, וארגוני סיוע קראו לישראל לכבד את החוקים הבינלאומיים המגינים על בתי חולים מפני תקיפות. לא ניתן היה לאמת הצהרות של הצבא הישראלי או של משרד הבריאות".
לא צריך לעבוד קשה כדי לזהות את השפה האנטי-ישראלית הבוטה של הטקסט. החל במשפט הראשון, התיאור עוין לצה"ל ומחבק לפלסטינים בעזה – "קבוצה קטנה ומבועתת של חולים וצוות רפואי"? באמת? למה לא לתאר אותם מחובקים בדמעות בזמן שקלגסי הקומנדו הישראלים יורים בחולים סופניים?
מלבד השפה האנטי-ישראלית, הסייגים כאן בלתי נסבלים. "ישראל אומרת שהיא משרשת… שלדבריה שימשו… האשמות שהועלו נגד כמה בתי חולים… וחלקן גובו…" עד מתי יימשך המפגן הפסאודו-עיתונאי הזה של הצגת שני הצדדים באופן שווה, כאילו יש מה להשוות בין התיעודים המדויקים שמפרסמת ישראל לבין הפרופגנדה השקרית שמפרסם חמאס? חוץ מזה, האם לא הוכח כבר שצה"ל פושט על בתי חולים כי חמאס משתמש בבתי חולים כמחסה? מה מצפים ארגוני הסיוע שנעשה? מה מצפה הטיימס? ומה בדיוק יהיה האינטרס הישראלי לפשוט על בית חולים אם לא כדי לעקור משם מחבלים?
בוושינגטון פוסט הגדילו לעשות ופתחו כך כתבה בנושא שפורסמה היום: "בכירים ישראלים ופלסטינים החליפו האשמות אתמול באשר למצב המתפתח בבית החולים נאסר, המרכז הרפואי הגדול ביותר בדרום עזה". כאילו אנחנו באו"ם או משהו.
מצפון תיפתח הרעה
בתגובה למתקפת טילים קטלנית של חיזבאללה בשבוע שעבר שהרגה חיילת ופצעה שמונה ישראלים נוספים, צה"ל פתח ברצף תקיפות אינטנסיביות בלבנון. המשפט הזה מספק את כל המידע הנדרש על אירועי 14 בפברואר, ובעוד גופים כמו פוקס ניוז ובאופן מפתיע גם ה-BBC הציגו כך את הסיפור בדיווחים שלהם, אחרים התאמצו והצליחו גם הפעם למצוא את המסגור המוטה ביותר נגד ישראל.
ושוב עם הוושינגטון פוסט: "מטוסי קרב ישראליים תקפו בלבנון במתקפה הכבדה ביותר מאז שהחלה מלחמת עזה"", הצהירה הכותרת הראשית. ההקשר ההכרחי – המתקפה של חיזבאללה – נדחק לפסקה השלישית בכתבה.
ברויטרס הגדילו לעשות, ובכתבה שכותרתה הודיעה רק על התקיפות הישראליות, דחקו את ההקשר לפסקה ה-12. ובסקיי ניוז, לא בדיוק חובבי ישראל גדולים, הכותרת הייתה מוטה עוד יותר: "ישראל פתחה בגל של תקיפות קטלניות בלבנון – וחיזבאללה נשבע לנקום". הקשר? מי צריך הקשר?
נקודה שחורה
בתוך כל הסיקור הקלוקל של המלחמה בישראל מאז 7 באוקטובר, אין ספר שגוף התקשורת הגדול המאוזן ביותר הוא הוול-סטריט ג'ורנל. העיתון הניו-יורקי מזוהה עם המרכז-ימין (עורכי הדעות שם הם ימנים בהחלט) והסיקור שלו של המצב בעזה משקף את הקו הזה: דיווחים הגונים בדרך כלל שמציגים את הצד הישראלי באופן ברור ומובהק ובדרך כלל לא נופלים בפחים של חמאס או מפרסמים סיפורי דמעות תנין על הצד שלו.
זה מה שהפך לכל כך מאכזב את הפרסום ביום שישי של כתבה ארוכה על רפיח בעיתון שלא הפגינה טיפה מהאיזון הנדיר הזה. הכתבה שכותרתה "עזתים עקורים מתכוננים לאפשרות של מתקפה קרקעית על עיר הגבול" מתארת את מצבם של 1.3 מיליון עזתים שעל פי דיווחים נמצאים כעת ברפיח, את המאמצים הכושלים להספקת אש או הפוגה זמנית ואת ההכנות של צה"ל לפעולה צבאית בעיר בזמן הקרוב. לאחר מכן היא מביאה את החששות של ארה"ב ומדינות אירופה מפגיעה המונית בחפים מפשע, מצטטת את ביידן שעל פי דיווחים דרש מנתניהו להימנע משליחת חיילים לעזה וגם מביאה את מזכיר המדינה אנתוני בלינקן שהודיע לנשיא הרצוג כי ארה"ב לא תתמוך בפעולה קרקעית ברפיח בלי "תוכנית רצינית" להבטחת האזרחים שנמצאים שם.
בשלב הבא, מובאים הקולות של עזתים שנמצאים ברפיח ומתים מפחד מתקיפה ישראלית, ציטוטים של גורמים בעולם הערבי שדורשים שיימצא פתרון שלא יכלול כניסה של כוחות צה"ל לעיר, ואיך לא – תיאור קצר של כיבוש בית החולים נאסר בחאן יונס, אם כי כאן לפחות מובאת ההכרזה של צה"ל שנעצרו מאות חשודים בפעילות טרור ונמצא שם אמל"ח רב. וזהו, הכתבה נגמרת. ונשאלת השאלה: האם הכתבים לא שכחו כאן משהו?
למה צה"ל רוצה להיכנס לרפיח? השאלה הזו כנראה לא הטרידה את שלושת הכתבים שחתומים על הכתבה, וחבל כי התשובה אליה היא בדיוק המרכיב שחסר כדי לספק סיקור מאוזן של המצב ברפיח. חיפוש שמו של יחיא סינוואר בטקסט מניב רק תוצאה אחת – הוא אוזכר בנאום של הרצוג בוועידת מינכן השבוע – ואילו החטופים שעדיין מוחזקים בידי חמאס מוזכרים רק בהקשר של עסקה. רק בשבוע שעבר שוחררו שני חטופים שהוחזקו ברפיח, אבל איכשהו הג'ורנל לא חושב שכדאי לציין את העובדה הזו – ואת ההשלכות שלה – בכתבה על העיר. הנהגת חמאס, העובדה שמדובר במבצר הגדול האחרון שלו ברצועה, כל אלה מושלכים הצידה כדי לספק כתבה "הומניטרית" על סבלם של תושבי עיר והחישובים הקרים של הישראלים הרעים. חבל.
ובינתיים בארץ פרידמן
לא נסיים את המדור בלי התייחסות לתומאס פרידמן. הפובליציסט הבכיר מארץ הפובליציסטים הבכירים המשיך לפרשן את ישראל גם בשבוע החולף ובאופן שלא אמור להפתיע אף אחד המשיך לדחוף את האג'נדה שלו (ושל הממשל הדמוקרטי) אל תוך כל אות בטקסט. אך דווקא אותו קשר הדוק עם ממשל ביידן הניב השבוע פסקה מעניינת בטור שכתב בעקבות פרסום "תוכנית השלום" של ביידן בוושינגטון פוסט:
"העובדה שצוותו של ביידן דן [בתוכנית השלום] אומרת לי שהם מרגישים צורך להגיב לכאב שמובע על ידי ערבים-אמריקנים על אלפי האזרחים בעזה שאת מותם איפשר נשק אמריקני, אותו הלחץ שמדינות ערביות מרגישות מהציבורים שלהן, והמודעות של כולם לכך שהדרכים הישנות לעולם לא ימשכו את המרכז-שמאל או המרכז-ימין הישראלי לתוכנית שתי מדינות אחרי 7 באוקטובר. קחו את זה כניסיון פרוע, אבל ניסיון מעניין".
במילים אחרות – כמו כולנו, גם ממשל ביידן יודע שמדובר בתוכנית חסרת סיכוי. הוא לא רוצה תוכנית שלום, הוא רק רוצה לזכות במישגן ובמצביעיה הערבים.
