נוחי דנקנר ייכנס לכלא בתחילת אוקטובר. בית המשפט העליון דחה את הערעור שלו והאריך לשלוש שנים את תקופת המאסר שהטיל עליו בית המשפט המחוזי בתל־אביב ב־2016 על הרצת מניות. העיתונים והאתרים מלאים בימים האחרונים בכתבות פרופיל עמוסות בתיאורי הדמות של דנקנר, שהיה סלבריטאי חברתי ותקשורתי בזכות הפירמידה הכלכלית העצומה ואולי המושחתת שהקים כאן, שבסוף התמוטטה עליו. "בכל יום מתפרסמים עליי או על החברות שלי 150 אייטמים בעיתונים", הוא אמר לי פעם, ולא הסתיר את שביעות רצונו.
העבירות של דנקנר קשות, ועליהן הוא נענש בחומרה. אני רוצה להזכיר מהלך חמור, שעליו הוא לא נענש בידי הציבור. ב־2011 רכש דנקנר את העיתון 'מעריב' שהיה במצב נוראי. הוא שפך על הרכישה מאות מיליוני שקלים מכספים שכבר לא היו לו. דנקנר לקח כלי דמוקרטי חשוב במדינה הזאת והפך אותו לאמצעי בזוי במלחמה שלו נגד כל מי שהפריע לו בעסקים. לטובת העניין הוא מינה לתפקיד העורך את ניר חפץ, מקורב שנצמד אליו וליווה אותו לבתי המשפט לאחר מכן. דנקנר שילם לחפץ משכורת שיא, בעוד עיתונאים אחרים קיבלו קיצוץ בשכרם. חפץ הפך לקומיסר שזרק עורכים ועיתונאים, איים על אחרים שסירבו למלא את רצונו, השליך לפח תחקירים וכתבות לא נוחים, ויזם אחרים על פי דרישות הבוס.
חלק ניכר מהמלחמות של דנקנר את חפץ התנהלו נגד העיתון 'דה מרקר', שחשף את דרכי ההתנהלות הפסולות של הטייקון, ונגד פוליטיקאים שלא יישרו איתו קו. ח"כ שלי יחימוביץ' חזרה וסיפרה השבוע כי מנכ"ל IDB חיים גבריאלי הגיע לביתה והציע לה לעצור את האש נגד דנקנר בוועדת הכספים, אחרת 'מעריב' יפרסם על אודותיה כתבות מכפישות. יחימוביץ גלגלה לדבריה את השליח מכל המדרגות.
לצערי, הייתי ב'מעריב' באותה תקופה נוראית, חשתי הכול וראיתי הכול. כאבו לי במיוחד הפיטורין של החברים המוכשרים שלי, שחפץ העיף בלי סיבה מקצועית. כאבה לי גם המלחמה שחפץ ניהל במצוות דנקנר נגד המחאה החברתית שאחת הסיסמאות שלה הייתה, כידוע, "הון־שלטון = עולם תחתון", ועכשיו אפשר להוסיף "כמה שזה נכון". המאמרים ב'מעריב' שסיקרו את המחאה החשובה ותמכו בה נעלמו לפתע. את השיח הגס של חפץ עם עיתונאים וצלמים הוא תיבל בסיפורים ובהאשמות שלא היו ולא נבראו. אני לא האמנתי לשום מילה שלו.
בפברואר השנה נעצר ניר חפץ, שהיה גם מקורב לבני הזוג בנימין ושרה נתניהו ויועץ תקשורת שלהם, ונחקר במסגרת פרשת בזק־אלוביץ' (תיק 4000). אחרי שבועיים במעצר נשבר חפץ, וחתם על הסכם עד מדינה נגד ראש הממשלה. את מקומו בכלא הוא פינה עכשיו לנוחי דנקנר, ועכשיו הוא ינסה להכניס לשם את נתניהו, הבוס השני שלו, ויקווה להשקיף על שניהם מבחוץ. אני שומע כי חפץ העמיס על המשטרה פרטים וסיפורים, שחיזקו בעיקר את תיק המתנות שקיבלו נתניהו ורעייתו שרה מארנון מילצ'ן (תיק 1000). במקום ראש הממשלה הייתי דווקא רגוע. הכרתי את חפץ ב'מעריב' ושמעתי ממנו בעיקר דברי שקר ובדותות. נדמה לי שלא יהיה קשה לשבור אותו על הדוכן בבית המשפט, אם וכאשר יגיע לשם נתניהו.
השראה גם לספורט
בואו נסיים בקטע שמח ואופטימי. בתחילת השבוע נסעתי לפסטיבל הג'אז באילת, כמו בכל שנה. לאירוע המדהים הזה הגיעו מיטב הנגנים הבינלאומיים, מהז'אנר ומחוצה לו, רבים מהם ישראלים צעירים שמובילים היום את סצנת הג'אז בכל העולם.
קשה לתפוס את היכולת הווירטואוזית של הסקסופוניסט אלי דג'יברי, שהוא גם המנהל האומנותי של הפסטיבל, הכישרון של פסנתרן־העל עומרי מור, המתופף דן ארן, הבסיסט עומר אביטל ועוד עשרות נגנים ברמה עולמית שמופיעים איתם. בכיתות האומן ובמפגשים עם המוזיקאים הבינלאומיים האחרים, גאונים כמו הפסנתרן הרבי הנקוק או כמו הסקסופוניסט ג'ושוע רדמן, רק משבחים את החבר'ה הישראלים שפורצים תחומים במוזיקה הזאת ומוסיפים גאווה למדינה, קצת יותר ממירי רגב.
אומני ג'אז מוכרחים להשקיע באימונים אינסופיים כדי להצליח. הישראלים שלנו עמדו במבחן, והם מככבים באולמות הגדולים ובמועדונים הנחשבים בכל העולם. לו גם הספורטאים במדינה, בעיקר הכדורגלנים, היו מבינים את סוד ההצלחה הפשוט הזה ומשקיעים כמו בג'אז – אולי היינו אלופי המונדיאל, או תופסים את המקום השני, כמו קרואטיה הקטנה.
