למה השירות הצבאי של הסדרניקים קצר יותר? מצד אחד, מאוד מובן למה מעלים את השאלה הזו בזמן מלחמה קשה וממושכת. מצד שני, מאוד מרגיז שמעלים אותה בזמן מלחמה שההסדרניקים תורמים לה זעה ודם, עשרות מונים מחלקם באוכלוסייה. מספיק להציץ בתולדות חייהם של הנופלים הי"ד כדי לראות זאת. ובכל זאת, על השאלה הזו צריך להשיב.
לפני פחות מחמש שנים כתב כך ח"כ יאיר לפיד באתר חדרי חרדים: "אני רוצה לחיות במדינה יהודית שלימוד התורה הוא חלק ממנה… אני מקבל את הרעיון שקבוצה מוגדרת של עילויים תלמד על חשבון המדינה". ההצעות הנוקבות ביותר לגיוס חרדים הביעו עמדות דומות, ואף מרחיבות יותר. ועדת השוויון בנטל, בראשות ח"כ יוחנן פלסנר ממפלגת קדימה – היום נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה – המליצה לפטור מגיוס בכל שנה 1,500 "מתמידים" חרדיים. "חוק השוויון בנטל", שנוסח בעיקר בידי השר יעקב פרי ממפלגת יש עתיד והשרה איילת שקד, קבע ש-1,800 "מתמידים" חרדיים יהיו בכל מקרה פטורים מגיוס.
ובכן: גם אלו התובעים (בצדק) מהחרדים להתגייס נוטים להסכים שחלק לא קטן מהלומדים החרדים יהיו פטורים לגמרי מגיוס, כדי לשמור על גחלת עולם התורה. למה כשמדובר בעולם התורה הציוני מתקוממים על התחשבות הרבה יותר מינורית? ישיבות ההסדר לא קיבלו מעולם פטור כולל מגיוס – ואף אינן מעוניינות בפטור כזה. בישיבות ההסדר כולם משרתים. יתר על כן: אחוז המתנדבים לשירות קרבי גבוה באופן קיצוני, והנתונים ממלחמת שמיני עצרת מלמדים גם שההסדרניקים נוטים לשרת במילואים עשורים רבים, הרבה מעבר לממוצע. ואחרי כל זה, גם בבית המדרש הציוני צריך לשמור על הגחלת.
ישיבות ההסדר פוגשות את הצעיר הדתי-לאומי בחלון הזדמנויות צר בחייו. בשנות התיכון עסוק הצעיר הסרוג הממוצע בהרבה דברים אחרים; עם תום הצבא יהיה עסוק שבעתיים. השלב הזה, של בשלות נפשית ואינטלקטואלית לצד פּנִיוּת הנפש והגוף ללימוד תורה, הוא חלון צר, שכמעט רק בו יכול הנער הדתי הממוצע לצלול לעולם התורה. את חלון ההזדמנויות הזה צריכה הישיבה לחלוק עם הצבא, והיא עושה זאת ברצון. אך אי אפשר לוותר עליו כליל.
במילים פשוטות: אם תלמידי ישיבות ההסדר יידרשו לשירות צבאי מלא, ייתכן שבדור הבא יהיו כמעט רק רבנים חרדים. צעירים סרוגים שזכו לגדול בבית מאוד תורני יכירו את האופציה הזו מן הבית, ויחידי סגולה נוספים ימצאו בכל מקרה את דרכם לייעודם הרבני, אך המיינסטרים הדתי-לאומי כמעט יודר מעולם התורה. יש כמובן כאלו שהאפשרות הזו משמחת אותם. אך מי שמכיר בתרומתה של הרבנות הסרוגה לחברה הישראלית, צריך לדעת שהיא תתקשה לשרוד בלי מסלול ההסדר.
אתן דוגמה מחייו של ח', בחור צעיר שהכרתי היטב. ח' אף פעם לא העלה על דעתו בנעוריו שיהיה רב. הוא רצה להיות סופר ועיתונאי, ואיכשהו מצליח לשלב גם את זה בחייו העכשוויים; אך האפשרות שיהיה רב הייתה שקולה בעיניו לאפשרות שיעסוק לפרנסתו בציד תמנונֵי בר. ח' הלך לישיבת הסדר, כי רצה מאוד ללמוד תורה, אך גם כשסיים את תקופת הלימוד הראשונה והתגייס לשירות עם חבריו ההסדרניקים לא העלה על דעתו להתמסר בעתיד לרבנות. לוּ היה צריך להחליט בשלב הזה האם בכוונתו להתמסר לעולם התורה, אין שום סיכוי שהיה מכריע לטובת הישיבה. רק אחרי שחזר לישיבתו ולמד עוד שנתיים התאהב בתורה והחליט להקדיש לה את חייו. ייתכן שבמקרה הפרטי של ח' העולם באמת לא נשכר הרבה מהתורה שלו, אך מהמחזור שלו בישיבה יצאו עוד עשרות רבנים ומחנכים, הממלאים היום תפקידי מפתח בעולם התורה והחינוך, וכמעט לגבי כולם נכונה הקביעה הזו: לו נאלצו להיפרד מהישיבה בגיל 19 לשירות צבאי מלא, הם לא היו היום רבנים.
אין דבר כזה "שוויון בנטל". אין שום שוויון בין תרומותיהם של לוחם בגולני ושדרן בגלי צה"ל. אנחנו לא צריכים לצפות לשוויון בנטל, אלא לשותפות בנטל. ההסדרניקים הם שותפים מלאים בנטל השירות הצבאי, שהם רואים בו זכות. הם גודשים בהמוניהם את היחידות הקרביות – במידה רבה, דווקא בזכות החינוך שקיבלו בישיבה. ישיבות ההסדר הן הצלחה ישראלית ייחודית, פלא רוחני של ממש. קשה היה לבנות את המפעל הנהדר הזה; קל הרבה יותר יהיה להחריב אותו.
