פעם, כשהיינו ילדים, אבי נהג להגניב אותנו בחשאי לסיור פרטי בכנסת. היינו מגיעים לשם בימים שאין קבלת קהל ומוברחים ליציע האורחים של אולם המליאה. העניין הזה התאפשר הודות לעובדה שאבא עבד בעברו בכנסת והכיר רבים מהסדרנים. מרבית הגיחות האלו נשכחו במעמקי זיכרוני, אבל אחת מהן נותרה חדה כבעבר. היה זה בעיצומם של ימי אוסלו, כשאבא הוליך אותנו במסדרונות ועצרנו בקפיטריה של הח"כים. ישב שם חיים רמון, כאשר לפתע חלפו מולו כמה חברי ליכוד, וכולם קראו לעברו בקלילות: "בוקר טוב חיימק'ה!", אחד מהם, אם אני לא טועה, אפילו הגניב איזו צ'אפחה קטנה.
"מה זה?" שאלתי את אבי במבט מופתע, "חשבתי שחברי הכנסת הם אויבים שלא מדברים אחד עם השני".
"אל תאמיני למה שאת רואה בטלוויזיה", הוא ענה, "מחוץ למצלמות כולם צוחקים ביניהם, אחר כך הם נכנסים לאולם ומתחילים לצעוק".
לימים, כשהייתי מתארחת באולפני הטלוויזיה הייתי מבחינה באותה תופעה. בחדר האיפור יכולתי לראות פאנליסטים משני צידי המפה הפוליטית צוחקים ביניהם עד דמעות, אבל אז הם היו נכנסים לאולפן, ואיתם הייתה נכנסת המחויבות לקהל שאותו הם מייצגים. באבחת פתיח, הצחוק עבר לחילופי עלבונות, ואני לא יכולתי לשאת את זה. משהו בי התחנן לעצור את הדיון וליידע את הצופים שלא יאמינו להצגה הזאת. שהרגע השניים האלה צחקו ביחד מאיזה סרטון שטותי שרץ ברשת, שבעצם הם די מיודדים ואפילו ממשיכים לפעמים לנגב חומוס ביחד אחרי השידור. הלוואי שבטלוויזיה היו משדרים אותם אוכלים יחד ולא את הוויכוח המטופש מהאולפן.
לעיתים נדמה לי שאורי אורבך היה מאחרוני המוהיקנים שידעו לשלב חברות עם יריבות פוליטית. לא מזמן נתקלתי בנאום שלו בכנסת לרגל יום ההוקרה לחיילי המילואים שהתקיים במאי 2011. תוכן הנאום לא מאוד חשוב כרגע, כמו האווירה ששררה באולם כשאורבך דיבר. "לא נעים לי פה", אמר בהלצה, "כשאני רואה פה שלושה רמטכ"לים ואלוף מולי אני מקבל חלושעס". "עלית בדרגה", התבדח איתו רובי ריבלין, אז יושב ראש הכנסת. "אני עמדתי באוהל מול שלושה סג"מים למשפט על נעליים מצוחצחות ועד היום לא התאוששתי", המשיך אורבך, "פה ארבעה רמטכ"לים מסתכלים עליי, והרצל מאחוריי". באותו רגע אהוד ברק לא הצליח לעצור את צחוקו, "אנחנו, בחיים לא היו נותנים לנו להיות חברי כנסת אם היינו רק סמלים", זרק לעברו. ואורבך השיב: "ואני אומר, אם מרמטכ"לים יוצאים כאלה חברי כנסת, אולי עדיף שהייתם סמלים ראשונים".
הרגע הזה היה רגע מתוק. לא משום הדברים שנאמרו בו, אלא הודות ליכולתו של אורבך לייצר באולם אתנחתות של הומור משותף שאיש לא נשאר אדיש אליהן. אורבך ידע לתחזק חברויות אמיצות עם גדולי יריביו. אילן גילאון ממרצ היה הבולט מתוכם. הוא הגיע על כיסא גלגלים להיפרד ממנו בבית החולים.
ב־2004 הוקם ערוץ הכנסת, וכל הדיונים שבעבר התרחשו במעמקי חדרי הישיבות הפכו לבינג'. לפני כעשור עברו הדיונים לנחלת הכלל כשהחלו לשדר אותם אונליין לכל מאן דבעי, ומאז כל חבר כנסת שנכנס לוועדה נכנס לשם עם עול ציבורו על כתפיו. הוא לא מסוגל להתרכז בדיון עצמו, ודאי שלא להראות איזו פשרנות או נכונות להתגמש, משום שבכל רגע נתון הוא מודע לקהל הבוחרים שצופה בו ויכול לשתף את דבריו. מאז, מה שאנחנו רואים בוועדות הכנסת אלו בעיקר מופעים לבוחר, חילופי מהלומות מבוימים שנועדו לספק את ציפיות הקולקטיב. מי יכול לסגור ככה עניינים? מי יכול לשנות ככה מציאות?
החברות. זה מה שאיבדנו שם בדרך ככל שהמציאות נעשתה יותר מסוקרת. כבר אי אפשר אפילו להחליף כיפים מאחורי הקלעים. נותרה רק היריבות הפומבית, שזולגת לתוך המציאות ומאלצת גם את אלו שכיבדו פעם זה את זה לדגמן יריבות מושבעת. השריר הזה שפעם ידענו להפעיל ולשחרר בפקודה, רגע אחד להיות חברים ורגע אחד להתנצח, כמעט לא ניתן לזהות אותו יותר. הפומביות של הכול כופה על נציגינו להיות מחויבים בכל דקה לציבור שתובע מהם את שימור העוינות, והיא לא מאפשרת להגיע לשום הסדרים מקובלים. כך נותרים הנושאים הגדולים בתוך מרחבי עימות שאין מהם מוצא. גיוס חרדים, דת ומדינה, תקציב או לא משנה מה – כל אלו מוכרעים בשנים האחרונות בכוחניות של לשון מאזניים. ככה זה כשאין יותר חדרים נטולי מצלמות שבהם אפשר להגיע להסכמות אמיצות.
