תשמעו סיפור, לפני כמה ימים נסעתי בתל־אביב, בשעת ערב מוקדמת. נסעתי לאסוף את חיהלה שלי מחברתה הטובה ליבי, שהזמינה אותה לבוא אליה אחרי הלימודים. תראו מה זה. לפני שנייה וחצי הייתי אבא נרגש שמחליף חיתולים לתינוקת פיצית עם עיניים טובות. ועכשיו אני נוסע לאסוף את התינוקת הזו! מחברה שלה! אחרי הלימודים! איזה חיים.
הבית של ליבי לא רחוק בכלל מהבית שלנו. בכל יום אחר הייתי נוסע לאסוף את חיה עם אופניים. אבל באותו היום ירד בתל־אביב גשם מתוק וכבד, אז נכנסתי לאוטו ונסעתי בהתרגשות ובשמחה. אני אוהב לנסוע בגשם. בכלל, אני כל כך אוהב גשם. אני חושב שאם הייתה תחרות, כלומר, אם היה אפשר למדוד מי הכי אוהב גשם בעולם, אני די בטוח שהייתי מגיע למקום הראשון. ואם לא למקום הראשון אז בטוח לחמישייה הראשונה. והחודש האחרון, עם כל הגשם שיורד בו, פשוט ממלא לי את הלב בשמחה ובאהבה, שכוייח.
בקיצור אני נוסע לי מבסוט בגשם הכבד, ובאחד הצמתים, ברחוב משה דיין בתל־אביב, אני רואה פתאום ברמזור, אבא עם אופניים גדולים כאלה, אופניים מוזרים, עם סל גדול מקדימה, ובתוך הסל יושב ילד קטן, בן שלוש בערך, והילד בוכה בוכה בוכה! ממש צורח בבכי, כי יורד עליו גשם והאבא שמסיע אותו, גם הוא היה נראה די שבור. הוא עמד ברמזור וחיכה שהאור יתחלף לירוק. ואני ראיתי אותם והלב שלי ממש נשבר.
ואז נזכרתי שיש לי מטרייה של ילדים כזאת, מטרייה מעפנה, כלומר, פעם זאת הייתה מטרייה ממש מעולה, אבל אז היא נזנחה באוטו, והיא קצת החלידה. אבל היא עדיין הייתה מטריה מצוינת! אז פתחתי את הדלת, ויצאתי מהאוטו, ופתחתי את הבגאז', ומצאתי את המטרייה הקטנה, ורצתי לאבא, עם הילד הבוכה, שעדיין עמדו בצומת, ופתחתי את המטרייה, ואמרתי לאבא, "יש לי מטרייה ספייר אם אתה רוצה, אולי תביא לילד", והאבא אמר, מתוך אינסטינקט נראה לי, "לא לא צריך, זה בסדר", ואני אמרתי לו, "אחי! אני לא צריך את המטרייה הזאת, קח שיהיה לך, בכיף!", והאבא אמר, הפעם זה כבר לא היה נימוס, הוא אמר, "לא, זה בסדר, קצת גשם, לא נורא!", ואני הסתכלתי על הילד הקטן, שעדיין צעק שם, ובכה, וראיתי שהוא רטוב מאוד, ועצוב מאוד, והתלבטתי אם להתעקש שוב, בפעם השלישית, והחלטתי שלא, כדי לא לצאת נודניק, ואמרתי לו, "אוקיי", וקיפלתי את המטרייה, וחזרתי לאוטו, והמשכתי לנסוע.
וכשהאור הירוק שלי התחלף, גם האור הירוק של האבא התחלף, שנינו נסענו לאותו כיוון, וכשנסענו ראיתי שהוא כזה מסתכל עליי, ואני מנחש, אני לא יודע אם זה נכון, אבל אני מנחש שהוא התחרט על ההחלטה שלו לא לקחת ממני את המטרייה. אני מנחש שהוא כזה חשב לעצמו, "אוף בשביל מה התעקשתי, בן אדם מגיע אליי, מציע לי עזרה, מציע לילד שלי מטרייה, ואני אומר לו לא! ועכשיו הילד שלי בוכה בשביל מה התעקשתי, באמת, בשביל מה!"
וזהו, זה הסיפור. זה לא ממש סיפור האמת, זה פשוט רגע כזה, רגע קטן בין שני אנשים בעולם. והרגע הזה הולך איתי. כי אני חושב שיש קטע כזה, לבני אדם, באופן כללי, יש לנו קטע כזה שאנחנו לא יודעים לקבל עזרה. אנחנו לא יודעים לבקש עזרה, ואנחנו לא יודעים לקבל עזרה. עד כדי כך אנחנו דפוקים.
וכבר כמה ימים שאני חושב לעצמי, למה לבני אדם קשה כל כך לקבל עזרה. עזבו בני אדם. אני אדבר על עצמי. אני יודע שאני בן אדם שלא יודע לקבל עזרה. יש לי קטע כזה, של אגו במובן הלא בריא של אגו. וכשאנשים מציעים לי עזרה, אני תמיד מרגיש לא נעים, אני לא רוצה להטריח ולהעמיס, וגם, אני שוגה באשליות, שאם מישהו עוזר לי, זה אומר שאני לא מסתדר לבד. כאילו, הלו! ברור שאני לא מסתדר לבד! מי מסתדר לבד בעולם הזה.
לא יודע, אני חושב שזה קשור לאמא שלי. כל מה שקורה לי בחיים קשור לאמא שלי חחחח. אבל אמא שלי היא באמת בן אדם שיודע לקבל עזרה. כשהייתי צעיר היא ממש נאבקה כלכלית. היא הייתה עובדת בשלוש משרות, כדי להרוויח עוד כסף. היא ניקתה חדרי מדרגות בלילות כדי לשלוח אותי לחוג קומיקס. כל הבגדים שלי היו בגדים שהיא קיבלה מחברים. בתיכון שלמדתי בו אמא שלי שילמה מחיר חודשי מוזל. ובתקופות קשות, חברים שלה מבית הכנסת הלוו לה כסף, והיא לקחה אותו, כי היא בן אדם כזה שיודע לקבל עזרה.
ורציתי לכתוב כאן את המובן מאליו. רציתי לכתוב שאין דבר מתוק יותר מלדעת לקבל עזרה מבני אדם. החיים מספיק קשים גם ככה. החיים קשים כמו גשם שוטף על הקרחת ברחוב משה דיין בתל־אביב. ואם מישהו מגיע פתאום עם מטרייה, קצת חלודה, אבל עובדת, מותר וכדאי לקחת את המטרייה הזאת, זה דבר נחמד מטרייה, כשיורד גשם.
החיים קשים, קשה להסתדר לבד, ויש אנשים טובים בעולם, אנשים שרוצים לעזור. אבא שרוצה לשלם על הביטוח של הרכב. אמא שמוכנה לאסוף פעם בשבוע מהגן. חבר טוב שרוצה לעזור לסייד את הקיר. חברה טובה שמוכנה לעזוב הכול כדי לקפוץ רגע ולהביא חיבוק. מותר לקבל עזרה. כדאי לקבל עזרה. זה ככה פשוט.
