מי שהתעורר אתמול (ג') בבוקר וקרא את הדיווחים בכלי התקשורת בסעודיה, חשב לרגע שאולי הגענו לנקודה דרמטית של מפנה במלחמה. לפי הדיווחים, סינוואר הצליח לברוח עם בני משפחתו למצרים, כאשר חלק מהאתרים טענו שהוא אולי לקח עמו כמה חטופים. לא עברו דקות רבות ושני גורמים בישראל הכחישו בתוקף את הדיווח המקושקש. סינוואר בעזה, ולפי הידוע הוא עדיין בחאן יונס ומסתתר במנהרה עמוקה שכרגע הצבא טרם הגיע אליה.
חשוב להבין כי כרגע, סינוואר הוא האדם היחיד שעומד בין הצלחה לכישלון של עסקה. לא ישוחרר חטוף אחד כל עוד הוא בתמונה, חי ונושם ומצליח להעביר מסרים ותשובות למתווכים.
אבל איך סינוואר מעביר את המסרים? אתמול חשף הכתב המדיני של ערוץ 14, תמיר מורג, פרטים מרתקים על דרך ההתקשרות עם סינוואר. לפי הפרסום, אות החיים המאומת האחרון ממנהיג חמאס התקבל ב-16 בינואר, לפני יותר מחודש. מאז התקבלו מסרים נוספים שהנהגת חמאס שמחוץ לרצועה ייחסה אותם לראש ארגון הטרור.
מסתבר שהתקשורת עם סינוואר התנהלה באמצעות איש קשר מטעם חמאס שהיה נעלם באחד הפירים ואז צועד מרחק גדול, ככל הנראה קילומטרים רבים, דרך תוואים והסתעפויות שונים מתחת לאדמת הרצועה. אותו שליח היה מגיע לסינוואר עם דפים מודפסים שבהם המסרים וההצעות שביקשו להעביר לו, ולוקח ממנו דפים עם התשובות שלו – ללא שום אמצעים דיגיטליים – במטרה שהמודיעין הישראלי לא יוכל להגיע אליו. ממקום מחבואו של סינוואר, איש הקשר היה צועד בחזרה למיקום ידוע לישראל מעל פני הקרקע, שבו היה מכשיר פקס, ומשגר את התשובה למתווכים בקטאר.
לפני יותר מחודש דווח, כאמור, כי הפקסים הללו הפסיקו להגיע, אבל בישראל מעריכים שבניגוד לפרסום אתמול בעיתון הסעודי אילאף, סינוואר עדיין ברצועת עזה ומרחב התמרון שלו בתת-קרקע הולך ומצטמצם.
אז איך מגיעים אל סינוואר? צה״ל מקווה להגיע להישג בתוך מרחב התמרון בחאן יונס. לא רק סינוואר הוא יעד המלחמה, אלא גם מרוואן עיסא, מוחמד דף וכמובן האח מוחמד סינוואר, מי שאחרי על מערך חפירות המנהרות והתעצמות הארגון בתת-קרקע. הדרך אליהם לא כל כך ארוכה, בטח שלא כמו הדרך מתחילת המלחמה. גם אם הצבא ידחה את הכניסה לרפיח עד אחרי הרמדאן או במהלכו, הזמן שנשאר להגיע אל סינוואר אינו ארוך, שכן לא נשארו הרבה מקומות לחפש אותו.
לצד זה, חשוב להגיד כי סינוואר היתל במערכת לא מעט והצליח לברוח למודיעין הישראלי כבר כמה פעמים. ישראל, שהגיעה למספר מקומות שבהם סינוואר היה, פספסה אותו לרוב בפרקי זמן שבין עשרה ימים לשבועיים. זה לא מעט וזה מעיד בעיקר על האתגר שבלצוד אותו, כמו גם על ההכנות שלו לפני הטבח ויכולת ההישרדות שלו – שגבוהה בהרבה מההערכה במערכת הביטחון ערב המלחמה.
