"הצבע ארגמן", סרטו של סטיבן ספילברג מ־1985, עיבוד לספרה של אליס ווקר, מעולם לא היה מהסרטים החביבים עליי של המאסטר. זה היה סרטו הרציני הראשון של ספילברג, ועל אף לא מעט סצנות עוצמתיות, מצאתי אותו ארוך ומייגע למדי. לכן, כשנודע לראשונה כי מתוכנן עיבוד קולנועי עדכני ועוד כזה שיתבסס על המחזמר המצליח מברודווי, תהיתי אם אולי הפעם התוצאה תהיה סוחפת יותר. ספילברג, אגב, שותף הפעם כמפיק, ועמו אופרה וינפרי שגילמה את אחד מתפקידי המשנה המרכזיים בהפקה המקורית.
הסרט מלווה את חייה הקשים של סילי האריס, נערה שחורה שחיה בג'ורג'יה של תחילת המאה ה־20 עם אחותה נטי ואביהן המתעלל שמכריח אותה להינשא למיסטר שמעוניין בה רק כדי שתנהל את משק ביתו, וגם הוא ממשיך את מסכת ההתעללות. נחמתה היחידה של סילי היא אחותה נטי, וכשזו נאלצת להיפרד ממנה לזמן ממושך סילי נותרת לבד ביגונה.
העלילה של "הצבע ארגמן" נפרשת על פני ארבעים שנה, שבמהלכן סילי הכנועה פוגשת עוד שתי דמויות נשיות שהופכות למרכזיות בחייה, כל אחת מהן מסמלת עבורה גרסה שונה של עוצמה נשית אל מול ידו הקשה של העולם הגברי. סיפורן של שלוש הנשים הללו מתחבר למסע נשי של העצמה וצדק.
לא ראיתי את גרסת המחזמר, והדבר המסקרן ביותר היה לראות כיצד ישתלבו השירים בתוכנו הקודר של הסיפור הזה. ובכן, לפחות בתחילת הסרט מתהווה חוויית צפייה מבלבלת מאוד. מצד אחד, אנו לומדים על אירועים נוראיים שקרו לסילי, ומצד שני, השירים שהיא ואחותה נטי מבצעות כה קליטים ועשירים ויזואלית, שהפרטנר שצפה איתי העיר עד כמה הסרט צבעוני ומהנה בזמן שאני תהיתי אם הוא לא פספס את הזוועות שהתוודענו אליהן רגע אחד קודם. גם אם נקבל את זה שהשירה היא דרכן של הבנות להדחיק את הקשיים והדיסוננס שהסרט יוצר אצל הצופה הוא מכוון, זו עדיין בחירת בימוי שכושלת בהתוויית הדרמה ומותירה את הצופה זמן רב מדי בלימבו של פענוח.
נדרשת לסרט עוד חצי שעה מייגעת של העמדת כלים על לוח המשחק עד שהוא מצליח למצוא את האיזון הנחוץ, אך מרגע שזה קורה, הסרט ממצה סוף־סוף את הפוטנציאל שבו והופך לחוויה מרהיבה ומרגשת. הבמאי בליץ בזאוול יוצר עולם שנע היטב בין הריאליסטי לפנטסטי, עם נאמברים מוזיקליים שאף פעם לא נחווים ככפויים אלא משרתים את העלילה והדמויות, מעמיקים את עולמן ומאווייהן ואף צוברים ברגעי המפתח קליימקסים רגשיים מוצדקים.
את כל זה הוא בונה על כתפיהן האיתנות של שלוש גיבורותיו המרכזיות – סילי (פנטזיה בארינו), סופיה הלוחמנית (דניאל ברוקס) ושוג אייברי העצמאית המצליחה (טראג'י פ' הנסון). דמויותיהן הארכיטיפיות אומנם אינן מקבלות טיפול דרמטי מעמיק מדי, אך הן לא זקוקות לכך והמשחק הווירטואוזי של שלוש השחקניות המעולות הופך כל אחת מהגיבורות לנוכחות משמעותית ולמפגן מוצדק של כוח נשי.
בימים שבהם הוליווד חוטאת לא מעט בניצול ציני של מהפכת המי־טו וגרורותיה, זה אינו דבר של מה בכך לראות סרט ראווה גדול ומבדר עושה זאת כפי שצריך.
