התחושה היא שאנחנו במציאות של בעל כורחנו. לא בחרנו לקום לסיוט כזה בבוקרו של יום חג. לא בחרנו לקום לבשורות איוב כל בוקר מחדש. ואין איך לשנות את המציאות או להחזיר את הגלגל אחור. לא בחרנו אבל אנחנו מוכרחים להתמודד, ובנקודה הזו עולה השאלה מה מקור התקווה והכוח כשהכול נראה שבור. האלבום החדש של יובל דיין מתחיל בשיר שעוסק במציאות של עלטה, חוסר אונים, תחושה של דרך ללא מוצא שקשה לראות בה את האור. דיין שרה שם על האפשרות למצוא את הפתרון דרך האמונה, דרך הבנה עמוקה יותר של המצב ושל הרקע שלו.
האפשרות להתבונן באמונה על המצב הכאוטי מגיעה דווקא כשהאדם נמצא בשיא הקושי, אז הוא מבין את מקומו ומסתכל על אותה תמונה לא פשוטה מזווית אחרת. אבל את המילים לשיר הזה, שיכול, כמובן, להתאים מאוד לתקופה ולמצב, לא כתבה דיין בעצמה, אלא רבי נחמן מברסלב. השיר "ואפילו בהסתרה", שמבוסס על טקסט מליקוטי מוהר"ן, הוא השיר שפותח את האלבום "ניגונים".
מראש, זה לא האלבום שדיין רצתה להוציא. היא עבדה כבר תקופה ארוכה על אלבום חדש שמתוכו יצאו כמה סינגלים עוד ב־2023 ("תישארי את" ו"עומדת במקום"). אבל אחרי הטבח ב־7 באוקטובר והמלחמה, האלבום, שכבר היה בשלבי הפקה מתקדמים, נגנז או לכל הפחות נדחה לימים אחרים. ההחלטה הזו לא עצרה את היצירה של דיין שהתחילה לעבוד על אלבום אחר לגמרי, שכולו גרסאות כיסוי לשירים מסורתיים־יהודיים, מה שפעם נהגו לכנות "מארון הספרים היהודי", או "מן המקורות".
האלבום כולל שבע גרסאות כיסוי של דיין לשירים, זמירות ופיוטים מוכרים בעיבודים חדשים ובקולה האהוב והנעים של מי שמאז שפרצה לחיינו באודישן לתוכנית הריאליטי דה וויס, נכנסה בקלות למשבצת של מאמי לאומית. שבעת השירים הממלאים את האלבום אינם ניגונים – כלומר מנגינה חסידית ללא מילים – כמו שמורה שם האלבום, אלא טקסטים המלווים בלחנים מתקופות שונות בהיסטוריה של העם היהודי. מפסוקים כמו "תפילה לעני", השיר שתמיד יהיה צבוע בכתום, ואותו הקדישה דיין לנטבחי ולניצולי מסיבת הנובה, דרך "יגדל א־לוהים חי", המבוסס על עיקרי האמונה של הרמב"ם ומיוחס למחבר מאיטליה במאה ה־13, ועד "ואפילו בהסתרה" ו"י־ה אכסוף" מתקופת החסידות.
הביצוע ליגדל א־לוהים חי, השיר המזרחי היחיד, עולה וזוהר מעל האחרים, ואפשר לדמיין את יובל הצעירה יושבת בעזרת נשים בבית הכנסת השכונתי ושרה עם הקהל את הפיוט שסוגר את תפילת ערבית של שבת. העיבוד הפשוט מחמיא לשיר והקצב יושב טוב, יותר מהניסיון להתחכם בהכנסת מקצב שונה ופופי יותר ל"וזכני", והסלסולים הקטנים בשירים שבבירור לא מתאימים לכך כמו "י־ה אכסוף". על העיבודים הופקד פטריק סבג, מפיק בעל רזומה מהמרשימים בארץ, שהפיק גם את אלבומה הראשון של דיין, "לאסוף", ואלבומים רבים אחרים של אמנים כמו עידן עמדי, שלמה ארצי וארז לב־ארי.
באלבומי קאברים יש נטייה למפיק ולאמן לקחת את השיר ולהנדס אותו מחדש – לשנות סגנון מוזיקלי, להתאים אותו מאוד לאמן המבצע, לחדש אותו שיתאים לתקופה הנוכחית או להוסיף חלקים שלא היו בגרסאות המקוריות כמו קטעים אינסטרומנטליים, בתים חדשים ושפות שונות. לפיוטים וזמירות אומנם אין ממש גרסאות מקוריות – הגרסה המקורית היא במושב חבוט בבית הכנסת, על הספה בסלון או סביב שולחן השבת, ואולי דווקא משום כך דיין וסבג בחרו באלבום הזה להתעסק כמה שפחות בקישוטים ובשינויים והעדיפו לשים את הקול הנשי והמיוחד של דיין על השירים המוכרים. ההצלחה במקרה הזה, אפשר לומר, ידועה מראש – הקהל של השירים האלה הוא במובן מסוים קהל שבוי, כזה שאוהב לאהוב אותם. וכשהקרקע בטוחה והקול צלול כבר אפשר להיות בטוחים כמעט שבמקומות רבים השירים האלה יושמעו הלוך ושוב בהכנות לשבת, במסיבות בת מצווה ובאירועי סליחות.
זה לא אלבום מעניין מדי, פורץ דרך או יוצא דופן, ואין ספק שבישראל של היום קרו כבר דברים צבעוניים מאלה, אבל אולי עייפנו בתקופה הזו מדברים מעניינים. "ניגונים" של יובל דיין הוא לא שונה וחדש אבל הוא מביא רוח מעודדת ומחזקת, מזכיר את המוכר והאהוב, את הידוע והמסורתי – ויש בזה נחמה.
