אם אתם מאלו שמתים על ינון מגל, סביר להניח שאחרי הריאיון אצל רוני קובן אתמול (ג') תמותו עליו אפילו יותר. אם אתם מאלו שמתעבים את מגל, סביר להניח שאחרי הריאיון התיעוב שלכם רק יתגבר. זה היופי (או אולי היעדרו) בשיחה שהתקיימה בין השניים – היא לא תשנה במאומה את דעתו של איש.
היה זה ריאיון שבו נשאלו כל השאלות הנכונות, ולרוב ניתנו גם תשובות נוקבות. טוב, אולי למעט הרגע ההוא שבו התבקש מגל להעיד על הפעמים שבהן העביר ביקורת על נתניהו ונאלץ להיעזר בחבר טלפוני כדי להיזכר. אחת-אפס לקובן.
אבל רוב הזמן מגל סיפק תשובות ישירות וכנות לשאלות שהוטחו בו, ונתן פייט רציני. אפילו ברגעים הזחוחים שלו, ויש לא מעט כאלה, מתחבא איזה קסם מפוקפק ("עשיתי חשבון נפש, והגעתי למסקנה שאני צודק").
קובן, כדרכו, הגיע מוכן ולא החמיץ אף שאלה חשובה. הוא עימת את מגל עם הסגנון המשסה שמיוחס אליו, הוא שאל מה למד מפרשיית רחלי רוטנר, הוא תהה בפניו האם הוא עיתונאי או שופר ועצר אותו כשדיבר על "השמאל" כמקשה אחת. אבל מגל לא נשאר חייב; בנינוחות בטוחה הוא נשען על הכיסא ואמר "אתה רוצה כותרת 'ינון מגל: השמאל הם בוגדים'? תגיד מה, אני אתן לך!".
"אני לא מבין את האירוע", השיב מגל, "למה להעמיד פנים? אנשים שרואים שקורה משהו לא טוב במשמרת של נתניהו הם מרוצים. זה האבסורד. הם מוכנים לחתוך לעצמם את האף בשביל להתנקם בפנים".
גם כאשר מגל נשאל על שופרותו (תוך שקובן לא מחמיץ הזדמנות להקרין בפניו את הסרטון שבו הוא וחבריו ביצעו את "שבחי ירושלים" לצד נתניהו רגע לפני בחירות, או מציין בגיחוך שמגל גייס כספים עבור המשפט של נתניהו ותהה בפניו אם הוא עיתונאי או יחצ"ן) מגל הגיע עם תשובה מוכנה. "אם המשחק הוא לא פייר אז אני יודע לשחק אותו. שלא יהיה פה צד אחד שמכניס אגרופים וצד אחד עם ידיים מאחורי הגב, נורא-נורא ערכי. אני עם הערכיות שלי גמרתי".
"אני חושב שאני תמונת מראה לתקשורת של השמאל", הסביר מגל, "הם פשוט מסווים את זה ומשחקים הצגות. קח את בן כספית, מה – בן כספית פחות בפוזיציה ממני? ועדיין הוא נחשב עיתונאי ואני לא. ההבדל הוא אם אתה משרת מישהו או לא משרת מישהו, וכל הבן כספיתים משרתים את האנשים האלה. מה, הוא לא מדבר כל היום עם יאיר לפיד וגדי איזנקוט ובני גנץ? חלק מהכיף שלי זה לשים את הדברים על השולחן".
היה זה פינגפונג מסקרן מתחילתו ועד סופו, שבו שני אנשים עם סגנון עיתונות קוטבי משתעשעים ביניהם בחילופי דברים. ובזמן שקובן לא מפסיק להטיף למגל על הצורך בעיתונות מקצועית וחסרת פניות, הוא עצמו מתקשה להסתיר את חוסר החיבה אליו כמרואיין.
בסופו של דבר, אם מתנתקים לרגע מהסגנון ומתמקדים בתוכן, מגל הצליח בראיון הזה להציג כמה תמות מעניינות ביחס לתקשורת. לשם מה כל מצגי השווא, הוא אומר בעצם, שכל עיתונאי ישים את העמדות שלו על השולחן ויפסיק להעמיד פני אובייקטיבי, ומתוך בליל הדעות יוכל הציבור לקבל את התמונה המלאה. אלא שאם מגל באמת מאמין בגישה הזאת, לא יזיק לתהות מדוע בתוכניתו הוא לא נאבק קצת יותר על קיומו של מגוון כזה, והיא מורכבת בעיקר מחבורת ימנים שמהנהנים אחד את השני.
בריאיון הזה מספק מגל גם כמה רגעים נדירים של כנות, כשהוא לא מהסס להצביע על העובדה שנתניהו אחראי על אירועי שבעה באוקטובר משום שהם קרו במשמרת שלו, וגם לא מתבייש להודות שחטא בחטא ההיבריס ביחס לנשים והרשה לעצמו יותר מדי. גם זו עמדה שאנחנו לא כל כך רגילים לשמוע. מגל מוכן להודות שטעה, אך מצד שני אינו ממתין לסליחת הציבור. זהו מודל זר שאינו מאפיין אנשים ששמם נקשר בפרשיות מיניות, שלרוב יעדיפו להימנע מלדבר עליהן או לזוז הצדה. מגל אומר למעשה באומץ – גם אם חטאתי, זה לא אומר שאין לי זכות קיום בתקשורת.
בסופו של הריאיון נחשף פריט טריוויה שמגל לא מרבה להתהדר בו – העובדה שהוא וכל בני משפחתו שירתו בסיירת מטכ"ל, והחלק הפעיל שהוא לקח בפעולות מסכנות חיים. והנה מתברר שבזמן שרוב הקולגות שלו, כולל קובן, בנו לעצמם קריירות בגל"צ, מגל קרע את עצמו בשירות משמעותי אמיתי. כנראה שיש משהו ברקע הזה שלו. כנראה שרק מי שלא מגיע מבית היוצר הגל"צניקי יכול לקרוא תגר על הסגנון ולהציע אלטרנטיבה עיתונאית חדשה. עם ההצלחה של הפטריוטים בהנחייתו אי אפשר להתווכח, וגם אם הוא בוחר לפנות למכנה המשותף הפופולרי, גם לזה צריך כישרון. בעידן שבו רוב בעלי ההשפעה התקשורתית מהונדסים במעבדות גלצ, אולי זה לא כל כך נורא שיהיה על המסך גם אחד כמו מגל.
