השיח סביב סוגיית החטופים מחלק את העם לשני מחנות. יש הסבורים שיש להחזיר את החטופים בכל מחיר, ואחרים שלדעתם אין לקבל עסקה שמחירה גבוה מדי. התובעים עסקה בכל מחיר מוכנים להתחייב להפסקת המלחמה, נסיגת הכוחות מעזה ושחרור אלפי מחבלים, כולל כאלה שדם על ידיהם, ואילו המתנגדים לעסקה טוענים שמחיר כזה אינו עולה על הדעת. ראש הממשלה בנימין נתניהו חזר והצהיר כמה פעמים שלא תהיה עסקה שתכלול הפסקת המלחמה, נסיגת צה"ל מעזה ושחרור אלפי מחבלים.
בדברים הבאים אני מבקש להתייחס לאופיים של הטיעונים המועלים בעד ונגד העסקה. איני רוצה לעסוק במי שמייחסים כוונות זדון לא־ענייניות לצד שכנגד: אלו שמייחסים למתנגדי עסקה־בכל־מחיר אכזריות, נכונות להקריב בני אדם ואינטרסים קואליציוניים, ולעומתם אלו שמייחסים למצדדי עסקה־בכל־מחיר תבוסתנות, כוונה להפיל את הממשלה, ורצון להחליש את מדינת ישראל כדי לאלצה להגיע להסדר מדיני. בכוונתי להתייחס במישור העקרוני והמהותי לאופי הטיעונים המוסריים שהועלו על ידי שני המחנות, ולהצביע על כך שכל מחנה שואב את טיעוניו מתפיסת מוסר שונה.
מקובל לחלק את שיטות המוסר הקיימות לשני סוגי מוסר: מוסר דאונטולוגי ומוסר תועלתני. מוסר דאונטולוגי הוא מוסר של חובות, ואילו מוסר תועלתני הוא מוסר של תוצאות. להלן אטען שטיעוני המתנגדים לעסקה־בכל־מחיר אוחזים באתיקה תועלתנית, ואילו המצדדים בעסקה־בכל־מחיר אוחזים באתיקה דאונטולוגית.
מוסר דאונטולוגי מגדיר סך מסוים של חובות מוסריות שאסור להפר לעולם. על האדם המוסרי להתנהל בעולם מתוך נאמנות מוחלטת לחובות אלו. מבחנו המוסרי נובע מכך שעליו להתעלם מן התוצאות והמחירים שנאמנותו לחובותיו תגבה ממנו. דוגמה מובהקת בעולם היהודי לחובות דאונטולוגיות היא שלושת האיסורים שאדם מחויב עליהם ב"ייהרג ובל יעבור". האיסור המוטל על שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות הוא מוחלט, ואינו מתחשב בתוצאות שייגרמו בעקבות הציות הגורף לאיסור .
ביטוי מפורסם לכך מצוי בתוספתא (תרומות ז, כ): "סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים 'תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם' – ייהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל". החובה שלא למסור נפש אחת מישראל תקפה גם במחיר התוצאה המחרידה של "ייהרגו כולן". בדומה לכך, בית המשפט החוקתי בגרמניה פסל הצעת חוק שמתירה להפיל מטוס שהשתלטו עליו טרוריסטים, אף אם ברור שכוונתם לרסקו על מבנה בדרך שתגרום לרציחתם של אנשים נוספים. קיים איסור דאונטולוגי לרצוח אדם כדי להביא להצלתו של אדם אחר, ואפילו כדי להציל בני אדם רבים.
אפשר להמשיל את חוקי המוסר באתיקה הדאונטולוגית לחוקי שחמט. חוקי השחמט מגדירים את החובות שכל שחקן מחויב בהן, חובות שהוא אינו רשאי להפר בשום אופן. כל שחקן יכול להכריע באילו כלים לשחק ומתי, אבל הוא אינו יכול להניע את הפרש כפי תנועת הרץ ואת הצריח כפי המלכה. כללי המשחק הם מהות המשחק, והפרתם שוברת את המשחק עצמו. בדומה לכך, החובות הדאונטולוגיות הן ממהות האנושיות, והפרתן מהווה בגידה באנושיות עצמה. לכן, אין מחיר להפרה זו. ראוי לאדם לשלם כל מחיר כדי להיות נאמן לחובותיו המוחלטות. עמנואל קאנט (1804-1724) היה מנסחה הבהיר של התפיסה הדאונטולוגית, והוא תבע מן האדם להיות נאמן ל"צו הקטגורי" של המוסר, מבלי להתחשב בתוצאות שייגרמו על ידי נאמנותו לצו זה.
מעקב אחרי טיעוניהם של המצדדים בעסקה־בכל־מחיר מצביע על כך שנימוקיהם דאונטולוגיים. יאיר לפיד טען שהחוזה בין המדינה לאזרחים, שהופר ב־7 באוקטובר, מחייב את החזרת החטופים. לדבריו, "יש דברים שעומדים מעל לכל ויכוח". לפי נחום ברנע, "מותם של החטופים בשבי חמאס יהיה כתם בל יימחה על מצפונה של החברה הישראלית" (ידיעות אחרונות, 9.1.24). ואילו יוסי מלמן הסביר שמכיוון שידוע לנו ש־98 חטופים עודם בחיים, "לכן כל כך חשוב להביא בכל מחיר – במלוא מובן המילה: גם במחיר שחרור כל המחבלים וסיום המלחמה – להחזרת החטופים אל משפחותיהם" (הארץ 30.1.24).
נראה שקשה לזהות בדברים אלו טיעון כלשהו, והם נשמעים כאמירות ללא נימוקים. הצד השווה שבקביעות אלו הוא שהם מייחסים לחובה להשיב את החטופים אופי מוחלט, ללא קשר לתוצאותיה. בין אם הדברים נתלים בחוזה בין המדינה לאזרחיה, במצפון החברתי, או בערך החיים עצמם.
מבחן התוצאה
האתיקה התועלתנית, לעומת זאת, טוענת שיש להגדיר את החובות המוסריות מתוך התבוננות רחבה ומעמיקה בתוצאות. המבחן המוסרי האמיתי מחייב להשעות את הנטיות המיידיות לטובת שיקול רחב וכולל ככל האפשר של התוצאות הנלוות לכל בחירה. הפעולה המוסרית הראויה היא זו שתוצאותיה, בטווח הרחוק ביותר והרחב ביותר, יהיו הטובות ביותר. המאמץ למקסם את הטוב הוא לוז הפעולה המוסרית. מִקסום זה נוסח בדרכים שונות על ידי פילוסופים שונים; "מרב האושר למרב בני האדם" (בנת'ם), "מרב ההנאה למרב בני האדם" (מיל), או "מרב הרווחה למרב בני האדם" (בימינו). מוסר זה מחייב הגבלה של פעולות ורצונות מיידיים, ונקיטת פעולה הצופה פני עתיד מכוח הטוב העודף שנובע ממנה.
אפשר להמשיל את חוקי המוסר התועלתני לחוקי תנועה. חוקי התנועה נקבעים על פי מטרתם, שהיא לאפשר את תנועתם של בני האדם ממקום למקום במהירות ובביטחון מרביים. ברור שמטרות אלו מחייבות הסדרת תנועה והגבלת מהירות. ואולם, יש לנסות להגיע למהירות האופטימלית שתגשים את היעד בצורה המיטבית. לפיכך יש לצמצם למינימום ההכרחי את זמני העצירה של התנועה, ויש להבדיל בין מקומות שמרובים בהם הולכי הרגל למקומות שמרובות בהם המכוניות, בין מרכזי ערים לכבישים בין־עירוניים וכדומה.
ייתכן כמובן שחוקים אלו ישתנו לאור נסיבות שונות, כגון ביחס בין מכוניות לבני אדם או בסוגים שונים של כלי תעבורה שיומצאו. השיקול התועלתני מחייב מאמץ מתמיד ומתמשך לשפר את חוקי התנועה מתוך נאמנות לתוצאות המקוות. ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806) היה המנסח הבהיר של התפיסה התועלתנית, והוא סבר שהיא עומדת בבסיס כל שיקולינו המוסריים.
מעקב אחר טיעוניהם של השוללים עסקה־בכל־מחיר מצביע על כך שנימוקיהם תועלתניים. ציר הנימוקים עומד על כך שהחזרת החטופים תמורת הפסקת הלחימה, נסיגה מעזה ושחרור אלפי מחבלים, יובילו בסיכומו של עניין לפגיעה אנושה במדינת ישראל, פגיעה שמחירה גבוה יותר מחייהם של החטופים. פרופ' ידידיה שטרן הגדיר עסקה כזאת "כולם תמורת כולנו" (הארץ, 25.1.24). מומחים לתורת המשחקים (ששיקוליה תועלתניים בהגדרה) טוענים שחמאס לא ישחרר את כל החטופים אלא ישמור לעצמו מספר חטופים כקלפי מיקוח בתואנות שונות. לכן מובטחת לנו עסקה מתמשכת שמחירה בלתי מוגבל (גלובס, 1.2.24). גם הטענה "קודם שחרור החטופים ולאחר מכן חיסול חמאס", נתקלת בטענה נגדית שהכניסה המחודשת לעזה תגבה מחיר גבוה יותר בחיי חיילים, כפי שהתנסינו במלחמה עד כה (קלמן ליבסקינד, מעריב, 27.1.24).
דילמת הרכבת
במקורות היהודיים אפשר להצביע על עמדות תועלתניות ועמדות דאונטולוגיות. ביטוי מוחשי לניגוד הזה אפשר למצוא במחלוקת בנוגע לעונש מוות לרוצחים: "רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג בה אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל" (משנה, מכות א, י). רבי עקיבא ורבי טרפון אוחזים בעמדה דאונטולוגית השוללת עונש מוות מכול וכול, ואילו רשב"ג אוחז בעמדה תועלתנית, המתחשבת בכך שביטול עונש המוות יוביל לשפיכות דמים רבה יותר.
האתיקה הדאונטולוגית מתייחסת לחובות בהווה, ומתעלמת במודע מן התוצאות בעתיד. לעומת זאת, האתיקה התועלתנית מגדירה את הפעולה הנכונה בהווה על פי התוצאות בעתיד. נדמה שהיחס הדואלי למילה "עכשיו" מבטא היטב את ההבדל בין שתי התפיסות. בעוד מצדדי עסקה־בכל־מחיר מבליטים מילה זו כביטוי לדרישתם המוסרית הממוקדת בחובת ההווה, מתנגדי העסקה רואים בה ביטוי לחוסר נחישות שממשכנת את העתיד למען ההווה.
בדיון האתי מקובלת ההדגמה למחלוקת זו באמצעות השאלה המפורסמת הבאה: האם מותר להסיט רכבת למסילה צדדית אם על ידי כך יינצלו חייהם של ארבעה אנשים, אך הסטה זו תגרום להריגתו של אחד. התפיסה הדאונטולוגית תאסור, ואילו התפיסה התועלתנית תתיר ואף תחייב. כנגד התפיסה הדאונטולוגית נטען שמדובר בטהרנות החוששת ללכלך את ידיה בשפיר ושלייה של המציאות (הגל כינה את קאנט "יפה נפש"). כנגד התועלתנות נטען שהיא מוכנה להקריב אדם אחד למען רווחתם של רבים.
החזון־איש ניסח שאלה דומה לדילמת הרכבת; האם מותר להטות חץ באמצע מעופו, אם על ידי כך יינצלו רבים אך ייהרג אחד (חזו"א חושן משפט, סנהדרין, סימן כה). נטייתו הייתה שפעולה זו מותרת כיוון שלפי טיבה היא "פעולת הצלה", אף שהתוצאה שלה היא הריגה. זאת בניגוד למסירת אדם מישראל למוות שהיא "פעולה אכזרית של הריגת נפש" ולכן היא אסורה בכל מחיר (דאונטולוגית). לאחר שסילק את האיסור הדאונטולוגי, הוא השתמש בנימוק תועלתני; יש להסיט את החץ כדי למעט פגיעה בנפש עד כמה שאפשר.
לאחר שהצגנו את שני הצדדים, נראה לדעתי שבהקשר של סוגיית החטופים הטיעון הדאונטולוגי חלש יותר, והטיעון התועלתני גובר. החובה הדאונטולוגית היסודית לפי קאנט אוסרת על השימוש באנושיות כאמצעי בלבד. במקרה שלנו ברור שחמאס הוא שעושה שימוש בחטופים (ובאזרחי עזה) כאמצעים לשרידותו. האם כאשר המדינה מסרבת "לשלם" תמורת החטופים בהפסקת הלחימה ובאלפי מחבלים היא עושה בהם שימוש כאמצעים בלבד? נראה שכאן יש לבחון את טיבם של הדברים, בדרכו של החזון איש. המשך הלחימה נועד למוטט את חמאס (ואולי אף לקרב את השבת החטופים), ודאי לא כדי למנוע את החזרתם. הסירוב לשחרר מחבלים נועד למנוע רציחתם של אנשים נוספים ולא את החזרת החטופים. מעשים אלו לפי טיבם הם "פעולת הצלה" של מדינת ישראל, ולא "פעולה אכזרית" כנגד החטופים.
יתר על כן, קל יותר לטעון להחלטיותה של חובה בעלת אופי של מחדל ("מצוות לא תעשה", כמו איסור רצח), כיוון שאין היא מתירה שום יוצא מן הכלל. קאנט כינה חובה כזו בשם "חובה שלמה". קשה יותר לטעון להחלטיותה של חובה התובעת מעשה ("מצוות עשה", כמו החובה להציל), כיוון שכל מעשה מוגבל מטבעו ויש לו יוצאים מן הכלל. קאנט כינה חובות כאלו "חובות בלתי שלמות".
החובה להציל את החטופים תובעת פעולה, ולכן קשה לייחס לה אופי מוחלט. אולם גם אם נטען שקיימת חובה מוחלטת של המדינה להציל את החטופים, עומדת כנגדה חובת המדינה להגן על אזרחיה. יפה כוחם של טיעונים דאונטולוגיים לקבוע מהן החובות המוחלטות, אולם אין בכוחם להגדיר קריטריון להכרעה בין שתי חובות סותרות. נראה אפוא שבסתירה בין שתי חובות מוחלטות אין לנו אלא להשתמש בטיעונים תועלתניים.
