מדינת ישראל מקצה בימים אלו משאבים רבים להגנת יישובים במרחב הכפרי, ביישובי קו תפר וביישובים סמוכי גבול. השקעות עתק מתבצעות בבניית גדרות ביטחון, שערי ביטחון, מצלמות ואמצעים טכנולוגיים, זאת לצד שדרוג כיתות הכוננות בכוח אדם ובאמצעי לחימה. לנוכח אירועי ה-7 לאוקטובר ותחושת חוסר הביטחון שנלווה לה ועוד ילווה את הציבור בישראל, השקעה זו מחויבת המציאות כדי לשקם את תחושת הביטחון של התושבים ואת האמון של התושבים ביכולת המדינה לספק ביטחון.
יחד עם הכורח של מיגון היישובים לנוכח האיומים, עלינו להבין כי במו ידינו אנו הופכים את היישובים הללו למעין מבצרים מתוך תפישת ביטחון הגנתית מיסודה, שגם אם היא נדרשת – אינה מספיקה. תפישת ביטחון שאינה שונה בהרבה מימי "חומה ומגדל" בימי טרום הקמת המדינה, אז הוקמו יישובי חומה ומגדל מתוך תפישה ביטחונית-אסטרטגית של השתלטות על נקודות מפתח עבור מדינה יהודית עתידית. יישובים אלו הוקמו בשטחים שנרכשו על ידי מוסדות היישוב והיו בלב אזור ערבי, ולכן הוקמו מראש עם אמצעי ביטחון כגון חומה, מגדל שמירה וגדרות.
ההבדל הוא שבשונה מימי טרום הקמת המדינה, אז היה זה צעד התקפי של השתלטות על שטחים נוספים לטובת המדינה שבדרך והרחבת גבולותיה העתידיים, כיום זוהי טקטיקה הגנתית נטו שמבטאת אובדן שליטה ומשילות באזורים שנמצאים בלב ליבה של מדינת ישראל. זהו ביטוי נוסף לאובדן ריבונות באזורים נרחבים במדינה, בין אם בנגב, בגליל או בוואדי ערה ,והוא אנטי-תיזה לעקרונות הציונות ועקרונות היסוד שהנחו את ימי הקמת המדינה. אל לנו לאמץ טקטיקה ומדיניות שמזכירה גם את ימי הממלכות הצלבניות שכבשו את ארץ ישראל לפני כאלף שנה ,וניסו לשלוט בה באמצעות רשת של מצודות בלבד.
בשנות ה-80, כחלק מתוכנית ממשלתית שהובלה על ידי אריאל שרון, הוקמו יישובים רבים באזורי פריפריה וספר של המדינה – בעיקר באזור הגליל (תוכנית המצפים) ולאורך הקו הירוק (תוכנית הכוכבים). יישובים אלו הוקמו כחלק מתפישה של קביעת ריבונות על ידי התיישבות. הקמת יישובים אלו הייתה פרויקט לאומי שנחל הצלחה, וכיום יישובים אלו הינם יישובים מבוססים, אך המלאכה לא הסתיימה. על מדינת ישראל לחזק את היישובים הללו ולבסס את ריבונותה באזורים אלו, במיוחד לנוכח אובדן המשילות המזדחל.
אל לנו לקבע את המדיניות ארוכת שנים של הפקרת המרחב הכפרי לידי גורמים עברייניים שונים כמו גם לתופעות בלתי מתקבלות על הדעת – כמו פרוטקשן רחב היקף, טרור חקלאי, גניבות וכמובן הירי הפרוע וחסר האבחנה ביישובים הערביים. התופעה האחרונה, שנמשכת באין מפריע גם בימי המלחמה, כוללת ירי יום-יומי בתוך ובסביבת יישובים ערביים, ירי שפעמים רבות גורם לנפגעים ברכוש ובנפש. הירי יום-יומי הזה והנשק הרב שנמצא במגזר הערבי מבטא חוסר שליטה ואובדן משילות ממדרגה ראשונה, מאחר ומדובר בעבירה בפרהסיה שמשטרת ישראל מתעלמת ממנה לגמרי ואינה מטפלת בה כלל.
המסר במדיניות הזו כלפי התושבים במרחב הכפרי, בין אם יהודים או ערבים, הוא שמדינת ישראל ויתרה על השליטה באזורים הללו ומתכנסת לתוך מובלעות בצורה של יישובים קהילתיים שממוגנים כמו מצודות. זאת כמובן על מנת לתת לתושבים תחושת ביטחון בתוך המציאות הביטחונית הבלתי נסבלת, שמתקיימת במרחב הכפרי במדינת ישראל.
זוהי קריאת השכמה לקברניטי המדינה להשיב את השליטה והריבונות בכל שטחי המדינה מדן ועד אילת, ולספק לתושבי ואזרחי המדינה, ערבים ויהודים כאחד, את הזכות הבסיסית לביטחון – זכות יסוד שמדינה חייבת לספק אזרחיה.
