המדרש והאמנות מביעים מסרים בשפות שונות, ואולי דווקא בשל כך יש ערך משמעותי להשוואה ביניהם, השוואה היוצרת הפריה הדדית. הפרשנות הכתובה המסורתית עשויה לקבל רובד נוסף מהתבוננות ביצירות אמנות, כאשר ניתן לראות שהפרשן והאמן נתנו מענה לשאלות דומות המתעוררות בקריאת הפסוקים.
החושן, גולת הכותרת של בגדי הכהן הגדול, נענד על חזהו כמעין "תכשיט". הוא עשוי זהב ומשובץ אבנים יקרות, שעליהן חקוקים שמות השבטים. "האורים והתומים" שבחושן שימשו כלי תקשורת רב עוצמה בין העם לקב"ה סביב שאלות משמעותיות ביותר, כגון חלוקת הארץ לשבטים ויציאה למלחמה.
יצירת האמנות המרשימה "בעקבות השבטים" של בברלי ברקת נבנתה בהשראת החושן. האמנית מבקשת להביע את הקשר בין המסורת העתיקה של שבטי ישראל, להוויה של מדינת ישראל כיום. היצירה מתנשאת לגובה ארבעה מטרים, בנויה מ־12 עיגולים צבועים על בסיס פי־וי־סי שקוף. צבעי העיגולים המרחפים מורכבים מאדמה, אבני חן כתושות וצבעי שמן ופסטל על בסיס אקרילי בסגנון מופשט.
צבעי הדגל
כחלק מתהליך היצירה יצאה האמנית למסע בנופי הארץ המגוונים ואספה אדמה, אבנים וחומרים אורגניים (כגון צדפות) מנחלתו של כל שבט, כחומר גלם ליצירתה. במקביל בחרה ברקת אבני חן המייצגות את השבטים בחושן של הכהן הגדול. בתהליך העבודה כתשה ברקת את החומרים שאספה ואת אבני החן בעלי ומכתש, בפעולה המזכירה מלאכה עתיקה של כתישת תבלינים, כפי שנעשתה במשכן להכנת הקטורת.
האמנית נטלה חירות בעיצוב ה"חושן", והניחה אותו במהופך למבנה החושן המקורי. אוויר פתוח ומסגרת ברזל סביב אבני החושן מעניקים מרחב לעיגול של כל שבט. המבנה האוורירי מהדהד את הכמיהה למרחב מכבד במציאות השבטית בת דורנו.
ברוח המדרש בחרה ברקת לכל שבט צבעים בהתאם לאבן החושן שלו ולמאפייניו הייחודיים:
סימנין היו לכל נשיא ונשיא מַפָּה וצבע על כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן… כל שבט ושבט נשיא שלו צבע מפה שלו דומה לצבע של אבנו. ראובן אבנו אֹדֶם ומפה שלו צבוע אָדֹם… שמעון פִּטְדָה ומפה שלו צבוע יָרֹק (במדבר רבה פרשה ב סימן ז).
המדרש מוציא למרחב הציבורי את צבע אבן החושן של כל שבט, וצובע בה את הדגל (המפה). הצבע נעשה סימן היכר ייחודי לשבט. לעומת צבע יחיד המאפיין כל אבן בחושן, מעשירה ברקת כל עיגול (שבט) בפלטה של גוונים. הגוונים הנוספים לכל עיגול ביצירה מותאמים לאופי, לעיסוק, לנחלה ולברכות השבט. הצבעוניות בכל עיגול מעניקה לכל שבט עושר של צלילים וקולות בתוכו.
החושן של הכהן הגדול הכיל חומרי גלם יקרים, בעוד עבודת האמנות של ברקת עשויה בעיקר מחומרים פשוטים, טבעיים ומעובדים. קמצוץ אבקת אבני החן ביצירה בא לפזר אבקת פיות ולהוסיף ממד של קסם ורוח לחיינו. האמנית מפקיעה את החושן מהיכל המקדש הגבוה ומחברת אותו לחומרים שמהם בנויים חיי החול המודרניים. גם בגודלה חורגת היצירה מגודלו של החושן המקורי והופכת למיצב ענק המתנשא לארבעה מטרים ומתפרס לעומק. זוויות המבנה תופסות מרחב תלת־ממדי, ומעניקות למבנה נוכחות מרשימה, יציבות וחוסן.
האמנית מפקיעה את החושן מבית קודשי הקודשים ומנכיחה אותו במרחב הציבורי של היכל האמנות. כאמנית היא נושאת מסר הקורא לאחדות. היצירה נוסכת אופטימיות בעולמנו השסוע, כדברי ברקת: "ביחד אנחנו מעצמה חזקה, מחוברת".
ייחוד ואיחוד
פרשנותה הוויזואלית של ברקת למשמעות החושן מתקשרת למדרש הזוהרי על האבנים שהתאחדו תחת ראשו של יעקב כשחלם על הסולם:
בוא וראה, כשיעקב היה הולך לחרן, מה כתוב? "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו". אלו שתים־עשרה אבנים קדושות, וכולן נעשו אבן אחת, שכתוב "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה". וקורא להן אבן, מה הטעם? משום שכל שתים־עשרה האבנים נכללו באבן קדושה עליונה אחת, שהיא מעליהן, שכתוב "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ־לֹהִים". ולכן כאן הכהן הגדול היה שם אותן על ליבו לזכרם תמיד, שכתוב "ונשא אהרן את שמות בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד" (זוהר ב, רל, א; ).
הזוהר מחבר בין אירועים מתקופות שונות, שיש להם מהות רוחנית משותפת. האבנים של יעקב שהתאחדו לאבן אחת רומזות לרובד קדוש ועליון של אחדות שבטי ישראל טרום לידתם והתהוותם לאומה. יעקב מכריז שהמקום שבו התאחדו האבנים יהיה בעתיד "בית א־להים" – מקום עבודת הקודש של הכהן הגדול. לפי הזוהר, לאבנים שהתאחדו תחת ראשו של יעקב ולאבני החושן על ליבו של הכהן יש שורש רוחני משותף.
ברקת שוזרת רעיונות מהעבר להווה ועומדת ביצירתה על מהות ערכית ועכשווית של החושן, הנובעת מחיבור למסורת ולמורשת העבר. כששוחחנו עם האמנית על יצירתה היה לה חשוב להדגיש: "ציורי השבטים צוירו רק מצידו האחד של השקף, עם החומרים והצבעים שנאספו. צד זה מבטא את ההיסטוריה של העם היהודי. בצידו השני לא צויר ציור, אך ההשתקפות דרך המצע מגלה ציור שמאפשר קרקע פורייה לעם היהודי לצייר את עתידו הנשען על עברו". דברים אלו מבטאים את מגמתה לחבר עבר, הווה, וציפייה לעתיד.
ר' נתן מנמירוב, תלמידו של ר' נחמן מברסלב, מפתח את הרעיון של הזוהר ועומד על הייחוד של כל שבט מחד, ועל יכולת האיחוד בשעת מבחן מאידך:
יעקב, שזכה להעמיד שנים־עשר שבטים שכל אחד ואחד היה לו דעה מיוחדת, כי כל אחד מהשבטים היה גוון מיוחד כפי גוון אבנו שבחושן, היינו בחינת פעולה משונה מחברו, וכולם כאחד נכללו בדעה אחד ואמרו בפה אחד בשעת הסתלקות יעקב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (ליקוטי הלכות, הלכות כלאי בהמה ד, ג).
לכל שבט גוון מיוחד, אך כשאביהם מוטל מת לפניהם כולם קוראים בפה אחד. התפילה היומיומית השגורה בפינו היא הצהרה להיותנו עם אחד ומאמין באל אחד. הקריאה "שמע ישראל" הפכה לסיסמה, זעקה המהדהדת ומחברת בעיתות סכנה בין יהודים מכל התקופות ומכל התפוצות.
כפי שאמרה לנו ברקת, "כשהשבטים עלו לרגל לירושלים בחגים כולם התאחדו כאחד, הייתה דינמיקה של הוויית אחדות לצד הוויה עצמאית של מציאת הקול הייחודי של כל שבט". בעיצוב החושן שיצרה בחרה גם היא לשלב בין הגוונים המיוחדים לכל שבט תוך שמירה על מקומו השונה והמיוחד מחברו, ובין הערבות ההדדית בין השבטים.
