ראשית, תודותיי לחגי סגל ומערכת "מקור ראשון" על ההזדמנות לדיאלוג, קשה ונוקב ככל שיהיה, עם קהל הקוראים שאינו הקהל הטבעי שלי, בעקבות המוסף המיוחד שהתפרסם פה במלאת 25 שנים להסכמי אוסלו ("דם ושמפניה", 17.8.2018).
מהיום האחרון של מלחמת ששת הימים ועד לימים אלה ממש נטוש קרב מר ובלתי מתפשר על התודעה הציבורית, בין חסידי ארץ ישראל השלמה לנאמני שמירת מדינת ישראל כמדינת יהודים דמוקרטית. שכתוב ההיסטוריה הוא אחד האמצעים שהימין האידאולוגי אינו בוחל בהם. לשיא הסילוף והשכתוב הוא מגיע בכל הקשור לתיאור הסכמי אוסלו ותוצאותיהם. הכתוב כאן נועד להעמיד דברים על דיוקם ואת מסלפי ההיסטוריה במקומם. בשורות הבאות אסקור את עובדות המציאות כפי שהייתה באמת ואת המסקנות האישיות, הפוליטיות והציבוריות הבלתי נמנעות הנגזרות מאמת עובדתית זו.
ראשית, חשוב להבהיר, האינתיפאדה השנייה לא נולדה כתוצאה מהסכמי אוסלו. אחראים לה שני ראשי ממשלה, נתניהו ובמיוחד ברק, שחיסלו את תהליך אוסלו, התנערו משלבי יישומו המאוחרים וגרמו לאובדן התקווה. הרי לבחינת הסכם אוסלו יש מסגרת זמן נוקשה: מרגע חתימתו בספטמבר 1993 ועד לכישלון קמפ דיוויד ביולי 2000. כל ניסיון למתוח את התקופה כדי להזין תעמולה פוליטית חייב להידחות.
חשבון הדמים
הטענה המרכזית של תועמלני הימין נגד הסכמי אוסלו היא ״1,000 הרוגים ישראלים״. שקר וכזב. כל אדם שנהרג הוא עולם ומלואו למשפחתו ולסביבתו, וכאב נורא לחבריו ולנו כשליחי ציבור. דווקא משום כך חובה לקעקע את דמגוגית ההרג המיותרת.
הסכם אוסלו היה בבחינת רעידת אדמה עוצמתית שזעזעה את החברה והציבור הפלסטינים. הפת"ח, ארגון הטרור הגדול, הכיר במדינת ישראל, זנח את הטרור והעדיף את פתרון הקונפליקט באמצעים מדיניים. ואכן, מאז ועד לספטמבר 2000 לא ביצע הפת"ח אף פעולת טרור כנגד ישראל. ארגוני הסירוב, לעומתו, בראשם חמאס והג'יהאד האיסלמי, הכריזו מלחמת חורמה על הסכמי אוסלו והפת"ח. וכן, מיד לאחר הסכם אוסלו ועד חג הפורים של פברואר 1994 הם המשיכו לבצע פעולות טרור ברמה דומה לזו שביצעו לפני ההסכמים. פיגועים אלה התאפיינו בעיקר בדקירות סכין ובירי אקראי, שבהם נהרגו בכל פיגוע מספר מועט יחסית של ישראלים (1־2 הרוגים). את התקופה הזו יש להשוות לשש השנים מדצמבר 1987, מועד תחילת האינתיפאדה הראשונה, ועד מועד חתימת הסכמי אוסלו בספטמבר 1993.
המתנחלים מתארים את המציאות לפני אוסלו כאילו אמנם היו אז אירועי טרור אבל ברמה נמוכה, ולא היא. ב־14 בפברואר 2000 שלחה אליי לשכת הרמטכ"ל מסמך (העברתי עותק לידי מערכת "מקור ראשון"). המסמך מונה את מספר הפיגועים שאירעו באיו"ש ובעזה בין השנים 1990 ל־1999. מהמסמך עולה כי מ־1990 עד ספטמבר 1993 (מועד חתימת הסכמי אוסלו) אירעו ביו"ש ובעזה 9,323 פיגועים – כשבעה פיגועים ביום. מ־1993 ועד סוף 1999, במשך כשש שנים, התרחשו 4,216 פיגועים – כשני פיגועים ביום.
המשמעות הברורה היא שדווקא אחרי הסכמי אוסלו צנח מספר אירועי הטרור ליום בכשבעים אחוזים ביחס לתקופה שלפני כן. לא מושלם אבל בהחלט הרבה יותר טוב. יתרה מזאת, כפי שהמסמך מראה, ככל שהתקדמנו בתהליך, ובעיקר מאפריל 1996 כשהחל שיתוף הפעולה בין כוחות הביטחון הישראליים והפלסטיניים, מספר הפיגועים ירד באופן דרמטי. מ־1997 ועד 1999 מספר האירועים ירד לפחות מפיגוע ביום.
ראוי להדגיש, שיתוף הפעולה הביטחוני בינינו ובין הפלסטינים בעת שהסכמי אוסלו היו בתוקפם, ובעיקר מ־1995 ועד ספטמבר 2000, הביא לסיכול רוב ניסיונות הפיגוע של החמאס. הטענה של הימין, "למה נתתם להם רובים", כאילו מתן הרובים הביא לטרור, היא שקרית ודמגוגית. הרובים שימשו את כוחות הביטחון הפלסטינים לשיטור פנימי במקום צה"ל ולמאבק נגד הטרור החמאסי יחד עם צה"ל. מספר הפיגועים שביצעו מחבלים באמצעות רובי צה"ל היה זעום ביותר. עיקר הפיגועים המזוויעים בוצעו בידי מתאבדים שנשאו מטעני חבלה פרימיטיביים שהורכבו ברובם מחומרי הדברה ומסמרים.
בגיליון של מקור ראשון שהוקדש ל־25 שנה לאוסלו מופיעה דיאגרמה על חללי הטרור הפלסטיני. מכיוון שלא צורף המקור למספרים הללו, נאלצתי לפנות לאתר משרד החוץ שלדעתי הוא המעודכן ביותר, לא הופתעתי. התגלו לי פערים די משמעותיים. ובכן, נתוני משרד החוץ מלמדים שהיו 200 הרוגים ישראלים בתקופה שמ־1987 ועד ספטמבר 1993, לעומת 157 שמציין מקור ראשון. בתקופה שמספטמבר 1993 ועד ספטמבר 2000 (תקופת אוסלו), נתוני משרד החוץ מורים שהיו 288 קורבנות (לפי "מקור ראשון" 301). כנראה שלא במקרה הופחתו המספרים לפני 1993 והוגדלו אחריה.
בתקופה שהחלה ב־1997, שבה שיתוף הפעולה הביטחוני הישראלי־פלסטיני פעל בצורה נאותה, רמת הטרור ירדה באופן משמעותי. מינואר 1997 ועד ספטמבר 2000 נהרגו בפעולות טרור 50 ישראלים. מ־1999 עד ספטמבר 2000 נרצחו תשעה ישראלים "בלבד". המספרים האלה מעידים שבשנות שיתוף הפעולה הביטחוני שנוצר בעקבות הסכם אוסלו היה מספר הנפגעים הישראלים נמוך ממספר הנפגעים לפני הסכמי אוסלו. אם ממוצע הנפגעים לחודש מ־1987 ועד ספטמבר 1993 היה 2.89, הרי מ־1997 ועד ספטמבר 2000 ירד ממוצע הנפגעים לחודש ל־1.11. המספרים מדברים בעד עצמם. לו תהליך אוסלו היה נמשך, מספר הנפגעים היה ממשיך לרדת ולא היינו חווים את האינתיפאדה השנייה הנוראה.
האחריות הפלסטינית
הסיבה המרכזית שאפשרה לארגוני הטרור לבצע את זממם למרות ההסכמים בין אש"ף לישראל נעוצה בעובדה שבשנתיים הראשונות לאוסלו קרטע שיתוף הפעולה הביטחוני בין צה"ל ושב"כ ובין כוחות הביטחון הפלסטיניים. שרותי הביטחון הפלסטיניים לא הסתגלו למציאות המהפכנית החדשה, שלפיה עליהם להילחם נגד חבריהם מארגוני הטרור שעד לפני זמן מה לחמו איתם יחדיו נגד ישראל. התפנית הגדולה ברמת שיתוף הפעולה בין כוחות הביטחון הישראלים והפלסטינים אירעה אחרי פיגועי החמאס המזוויעים בראשית 1996. או אז הכריזו כוחות הביטחון של הרשות מלחמה על החמאס, הרגו באנשיו והשליכו רבים מהם לבית סוהר.
אחריות הימין הגאולי
בפורים 1994 טבח ברוך גולדשטיין חפים מפשע במערת המכפלה. מעשה הטרור הזה היה ביטוי למאבק שהכריז הימין הקיצוני האלים והאנטי־דמוקרטי בישראל נגד ההסכם. ראוי להדגיש כי רובו המכריע של הימין פעל נגד ההסכם בדרכים דמוקרטיות, אף שלא פעם פעילותו גלשה להסתה פרועה ושיסוי, בייחוד נגד רבין. הימין הקיצוני החליט להיאבק נגד ההסכם בכל האמצעים לרבות פעולות אלימות. ברוך גולדשטיין היה נטוע עמוק בקרב הימין הקיצוני, והרצח במערת המכפלה היה אמור להביא לפעולות נקם של ארגוני הטרור הפלסטיניים נגד יהודים ובכך לערער את התמיכה הציבורית בהסכמי אוסלו, ואכן כך קרה. הטרור החמאסי הפך להיות טרור של מתאבדים שגבה מחיר כבד – חיי עשרות רבות של ישראלים.
המהלומה הכבדה ביותר שהנחית הימין הקיצוני על תהליך אוסלו היה רצח רבין בידי יגאל עמיר, בן מחנה הימין הקיצוני האלים והאנטי־דמוקרטי. הטענה של המתנחלים כאילו רצח רבין לא שינה דבר ותהליך אוסלו נמשך כאילו לא היה רצח היא ניסיון לשכתוב מוחלט של ההיסטוריה. כזכור, הבחירות ב־1996 בין פרס לנתניהו הוכרעו בפער של כאחוז. הרי ברור לכל שאילולא נרצח, היה רבין יכול להביא לפחות כמחצית האחוז מאלה שהצביעו בעד נתניהו להצביע בעדו, ולגרום לאלה שנמנעו מלתמוך בפרס להצביע עבורו. רבין היה נבחר שוב לראש ממשלה וההיסטוריה הייתה שונה. ואולם, רצח רבין וניצחון נתניהו (שבפועל התנגד לאוסלו) בבחירות, ומאוחר יותר עליית ברק (שגם הוא התנגד למעשה להסכמי אוסלו) לשלטון הביאו בסופו של דבר למותו של תהליך קמפ דיוויד 2000. גולדשטיין ועמיר הארורים ותומכיהם הם שותפים־אחראים לרציחתם של מאות ישראלים.
אחריות ראשי הממשלה
אני דוחה את השימוש שעושים ראשי המתנחלים במספר ההרוגים כדי להצדיק את מדיניותם. זהו סילוף מוחלט שנועד לעוות את האמת ההיסטורית. אמנם ברור שארגוני הטרור הם שביצעו את הפיגועים המזוויעים בתקופת האינתיפאדה השנייה, ושיאסר ערפאת הפר את התחייבותו באוסלו שלעולם לא ישובו הפלסטינים לדרך הטרור, אך יחד עם זאת אין ספק שהסתלקות נתניהו וברק מהסכמי אוסלו הייתה גורם מרכזי בהתפרצותה של האינתיפאדה השנייה. כלומר, מספר הנפגעים הגדול משנת 2000 ואילך נבע לא מהסכמי אוסלו, אלא בין היתר מהסתלקות ישראל מהסכמי אוסלו.
אף שבתחילת כהונתו נתניהו יישם את נסיגת צה"ל מחברון, לפי ההסכם שהתחייב לו רבין, היה זה הצעד היחיד שעשה נתניהו לטובת קידום תהליך אוסלו. מרגע זה ואילך הוא עשה הכול כדי להקפיא את הסכמי אוסלו. השלב הבא בביצוע ההסכמים היה אמור להיות הפעימה השנייה, שיישומה נקבע לקיץ 1998. נתניהו ניסה להתחמק מביצוע הפעימה. בעקבות לחץ שהפעילו עליו הנשיא ביל קלינטון ומפלגת "הדרך השלישית", שותפתו לקואליציה, הסכים נתניהו להשתתף באוקטובר 1998 בשיחות ואי עם ערפאת, שמטרתן הייתה ליישם את הפעימה השנייה. עם סיום השיחות הכריזו נתניהו וערפאת שהגיעו להסכם על ביצוע הפעימה השנייה. אך לא חלפה יממה מרגע החתימה ונתניהו הודיע עם נחיתתו בנתב"ג שהוא חוזר בו. כך הוא הסתלק באופן מוחלט מהסכמי אוסלו. "תרגיל נתניהו" הוליך בסופו של דבר לבחירות מוקדמות ולהדחתו מהשלטון בידי אהוד ברק. ביוני 2001, כשנתניהו היה עדיין על תקן "אזרח מודאג", הוא השתבח באוזני משפחת הרשקוביץ' השכולה מעפרה: "אני עצרתי את הסכם אוסלו". הפעם ביבי דיבר אמת.
גם מי שעקב מקרוב אחרי התנהגות ברק מתחילת שנות התשעים היה יכול להבחין בסימנים מבשרי רעות בעמדתו ביחס להסכמי אוסלו. עוד בכהונתו כרמטכ"ל הגדיר ברק את הסכמי אוסלו כ"מחוררים כמו גבינה שווייצרית". כששימש כשר פנים בממשלת רבין, הצביע נגד הסכם אוסלו ב' והצליח לעורר עליו את חמתו של רבין. גם אחר כך, כשר חוץ בממשלת פרס שכוננה אחרי רצח רבין, ניכרה הסתייגותו של ברק מהסכמי אוסלו. אחד מטיעוניו החוזרים ונשנים נגד הסכמי אוסלו היה שהסכם בשלבים לא יחזיק מעמד. ברק לא האמין בשלבים. הוא גרס שאת הסכסוך בין היהודים לפלסטינים צריך לסיים באבחה אחת. זו הגישה שעמה הגיע אל כס ראש הממשלה. בראשית כהונתו ניסה ברק להתחמק מיישום הפעימה השנייה ורק בלחץ כבד של האמריקנים מבחוץ ושל חבריו לממשלה מבית, נאלץ לבצעה בספטמבר 1999.
לפי הסכמי אוסלו ולפי הבנות ואי ושארם־א־שייח, השלב הבא היה אמור להיות דיון בנושא further redeployment (הפעימה השלישית), כלומר היערכות מחדש, ובמילים אחרות: פעימת נסיגה נוספת. ברק התחמק ככל יכולתו מעיסוק בכך. יתרה מזאת, במהלך כהונתו התפאר ברק שבנה בהתנחלויות פי ארבעה מאשר קודמו נתניהו (למשל לפי עדותו בפגישתו עם מזכ"ל האו"ם באן קי מון ב־10.12.10). ראוי לציין שבהסכמי אוסלו הפלסטינים הכירו במדינת ישראל על שטח של 78 אחוז מארץ ישראל, ואף הסכימו להגשים את חלומם הלאומי על 22 אחוז בלבד מכלל השטח שהם רואים בו את פלסטין ההיסטורית. זאת ועוד, במסגרת ההסכמים המרכיבים את תהליך אוסלו התחייבו הצדדים שוב ושוב להתייחס אל הגדה המערבית ורצועת עזה כאל רצועה טריטוריאלית אחת שאין לפגוע בשלמותה. הם אף התחייבו להימנע מצעדים חד־צדדיים שעלולים להכתיב מראש את תוצאות המשא ומתן להסכם הקבע. בניית התנחלויות והגדלת מספר המתנחלים היו מנוגדות למהותן ורוחן של ההתחייבויות האלה.
ב־1993, עם חתימת ההסכם, היו כ־109 אלף מתנחלים ביהודה ושומרון (לא כולל ירושלים). בספטמבר 2000 מספרם הגיע לכ־180,000 (גידול של כ־60 אחוז) וכיום יש כבר כ־415 אלף מתנחלים. כלומר, ישראל הגדילה את מספר המתנחלים כמעט פי ארבעה, וזאת בניגוד גמור למוסכם לעיל. מובן ששום דבר מבחינתי אינו מהווה הצדקה לטרור, אך יחד עם זאת הצד הפלסטיני חש מרומה ומולך שולל בידי ישראל. בראייתו מפעל ההתנחלויות הוא גזל כבשת הרש שנותרה לו לפי הסכמי אוסלו. אכן, נתניהו, וביתר שאת ברק, היו אחראים להפרה יסודית ובוטה של ההסכמים.
רק באביב 2000, לאחר כישלון המשא ומתן עם סוריה, חזר ברק לעסוק בעניין הפלסטיני. אז הניח על השולחן את היוזמה הגרנדיוזית שלו: גיבוש הסכם שלום כולל בסבב שיחות אחד, שבו ישתתפו הישראלים, הפלסטינים והאמריקנים בלבד. זו הייתה כמובן סטייה רבתי מהסכמי אוסלו, שהתבססו על רעיון הדרגתיות. כחבר ממשלה הזהרתי את ברק שגישת "הכול או לא כלום" תסתיים באסון וכי סטייה מהסכמי אוסלו היא טעות קולוסאלית. הזכרתי גם שמאפריל 1995 ההסכם הניב פירות ביטחוניים בעלי משמעות. אבל אשר יגורתי בא, ועידת קמפ דיוויד הסתיימה בכישלון חרוץ.
עם נחיתתו של ברק בארץ התכנסו בנתב"ג שרי הממשלה, ואני ביניהם, כדי לקבל את פניו. ברק פתח את נאומו ואמר: "לא מצאנו פרטנר". מיד ניגשתי לפמליית ברק ואמרתי ליועצו, אלדד יניב: "השתגעתם? למה אתם משתמשים בביטוי הזה, 'אין פרטנר'? אתם תביאו עלינו אינתיפאדה שנייה!". יותר מכך, לאחר כישלון הוועידה שאל את ברק כתב הארץ דאז, אלוף בן, מה עלה בגורלה של הפעימה השלישית. ברק השיב: "היא מתה מוות טבעי". אלא שהפעימה השלישית לא "מתה מוות טבעי", היא הוצאה להורג בידי נתניהו וברק. ממשלת ישראל הייתה אמורה להשלים אותה במסגרת השלב הסופי של הסכמי אוסלו, שבו התחייבה ישראל לסגת מהשטחים שעוד נותרו בידיה, למעט התנחלויות ומתחמים צבאיים ספציפיים.
ברק נטש את נתיב אוסלו ובכך הביא את הקץ על התהליך. בעקבות כך הורה ערפאת לכוחות הביטחון הפלסטיניים להפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם צה"ל והשב"כ, ובכך נתן למעשה אור ירוק לחמאס ולשאר ארגוני הטרור לבצע פעולות טרור נגד ישראל. יתרה מזאת, הוא התיר גם לפת"ח לשוב ולפגע נגד ישראל, אם כי עדיין רוב פעולות הטרור היו של הארגונים הסוררים. זו הייתה טעות נוראה של ערפאת, והפלסטינים שילמו עליה מחיר כבד.
עד היום, כתוצאה מהסכמי אוסלו ישראל נהנית משני יתרונות מרכזיים. היתרון האחד, ישראל פטורה מהאחריות התקציבית והמנהלתית על 2.5 מיליוני פלסטינים בגדה. אלמלא אוסלו היא הייתה נאלצת לטפל בהם, דבר שהיה כרוך בהוצאה תקציבית אדירה של מיליארדים רבים ולהקצאות כוח אדם של אלפי פקידים. היתרון השני הוא הצלחתו של התיאום הביטחוני הישראלי־פלסטיני שחודש ב־2005 עם עלות אבו־מאזן לשלטון. על פי עדות ראשי השב"כ וראשי צה"ל, התיאום הביטחוני הזה הציל את חייהם של מאות ישראלים, ובכללם מתנחלים רבים במשך השנים. רק בשבוע שעבר סיכלו כוחות הביטחון הפלסטיני שני פיגועי טרור המוניים שכוונו לחיילי צה"ל בקרבת כביש 443.
לסיכום, משמעות אוסלו היא חלוקת הארץ ושמירת ישראל כמדינה היהודים הדמוקרטית, כדברי בן־גוריון ב־1950: "או שתהיה מדינה דו־לאומית על כל ארץ ישראל או מדינה יהודית על חלק מארץ ישראל". הימין מתעלם מהבעיה ומסיט את הוויכוח לחשבון הדמים, וגם אז מסלף בכוונה את העובדות. יש אמת יסודית אחת: תפיסת הימין הופכת את ישראל למדינה דו־לאומית, שאם לא יינתנו בה זכויות אזרח לפלסטינים תהיה גם לא דמוקרטית. אמנם דרך אוסלו, ההיפרדות מהפלסטינים אינה קלה, צפויות מהמורות אך זו הדרך היחידה שתשמור על ישראל כמדינת היהודים הדמוקרטית ברוח הרצל ובן־גוריון.
לצערי הרב, בקרב על התודעה ההיסטורית ניצח הימין – אבל לא כי הוא צודק, להפך. הסיבה: הימין נחוש, ממוקד, מאמין בצדקת דרכו, וכדי לממשה כל האמצעים כשרים. ארץ ישראל השלמה היא אצלו מעל הכול. לעומתו, השמאל הפך למחנה מובס, רופס, לא ממוקד וחסר רוח לחימה, אף שהצדק איתו. דרך אוסלו, שמובילה להיפרדות על בסיס הכרה הדדית בפתרון שתי המדינות, היא התקווה היחידה שעדיין יכולה להציל את ספינת מדינת היהודים מהתנפצות על קרחון המדינה הדו־לאומית. דא עקא, ניצחון הימין בקרב על התודעה הוא הסיבה המרכזית לכך שגוש הימין־חרדים יביס את גוש השמאל והמרכז בבחירות הקרובות, שייערכו במהלך 2019.
תגובת חגי סגל: לרוב הטענות שהשר לשעבר חיים רמון העלה כאן יש, לדעתי, מענה ראוי בכתבה "דם ושמפניה". באשר לסטטיסטיקת החללים לפני הסכם אוסלו ואחריו, אני דבק בממצאים שפרסמתי. הפערים לכאורה בין הממצאים הללו לנתונים המופיעים באתר משרד החוץ נובעים ככל הנראה מכך שהאתר – בעקבות ממצאי הביטוח הלאומי – מונה רק את החללים האזרחיים בפיגועים, ולא את חללי צה"ל. זאת ועוד, סטטיסטיקת החללים הרשמית בשנים שלפני אוסלו מכלילה גם את הקורבנות הישירים והעקיפים של מלחמת המפרץ הראשונה, 77 במספר. אני לא ראיתי טעם למנות אותם בבואי לסקור את סטטיסטיקת השכול שלפני תהליך אוסלו, שכן הם אינם רלוונטיים לטרור הפלסטיני. מאותה סיבה לא לקחתי בחשבון את חללי יישובי הספר הצפוני בכל השנים ההן.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
