באחד הימים, ברוב ייאושה מהכיתה הפטפטנית שלנו, סיפרה המורה בלה את סיפור השבויים. איך המצרים (או אולי הסורים, כבר קשה לזכור) שבו חיילים ישראלים במלחמת יום כיפור (או אולי בששת הימים, מי יודע); איך אחד הפצועים צרח מכאבים, ואיך השובים דיברו ביניהם שנמאס מהצרחות שלו, והגיע הזמן לירות בו וחאלס. ואיך לוחם אחד שם – דובר ערבית יחידי בין החיילים הכפותים ומכוסי העיניים – הבין את הדברים, וביקש מחברו הפצוע שיישך שפתיים ויתאפק מלזעוק. בכך הוא הציל את חייו, ובכך קיוותה המורה בלה להציל את לימודי הערבית המדוברת שלנו. המשמעת בשיעורים שלה לא השתפרה פלאים מאז, אבל את עיקר הסיפור – שהיה או לא היה, ואולי רק נועד להתמודד עם בעיות משמעת – לא שכחתי. דמיינתי אותם, צפופים זה מול זה, בטנדר פתוח ונמוך. אחד מזוקן, אחד לא, ואת השאר לא ממש רואים. סצנה דמיונית חיה וקיימת, סיפור גבורה אבל קצת אחר.
הערבית המדוברת לא הייתה זרה לרוב תלמידי בית הספר הרא"ל בבת־ים, שהגיעו ממשפחות מזרחיות. אפילו במשפחה שלי, מילים וביטויים רבים בערבית – שפת האם של סבותינו וסבינו הסורים – התערבבו תדיר בספרדית, שפת האם של הוריי ואחיי הארגנטינאים. בכל ליל שבת, מיד אחרי ברכת הבנים, אבא ז"ל היה מוסיף אגבית איחול "ארוסכ" (עד שאכן נישאנו), ובסוף כל סעודה בירך את ידיה המבשלות של אמי ב"סלאם יידכי". אמא תבדל"א נפרדת מאיתנו עד היום ב"אללה מעכ" גרוני, ברכת "השם עמך" ששמעה תדיר מהוריה־שלה; וכשמישהו מזכיר בטעות את המתים בסמיכות לשמות החיים, היא ממהרת לבטל את החיבור בבהלת "אחטסו", שעם השנים התגלגלה איכשהו לתגובה פבלובית בפי שלי.
הקסם האקזוטי של השפה השכנה הלך והתפוגג כש"אללהו אכבר", שהיה עבורנו ניגון תפילה מואזיני שמלווה את טיולי החוף ביפו, הפך לקריאת קרב מאיימת, רגע לפני שמשהו דוקר או יורה או מתפוצץ
המשפחה המורחבת והעדיין־ארגנטינאית שלי שייכת עד היום לקהילה סורית־לבנונית בבואנוס־איירס, וגם כאן בארץ, בסניף בני עקיבא רמת־הנשיא, דוברי הערבית בלטו בשיעורם הגבוה בין מגוון העדות. כך יצא שבשנותיי המוקדמות הכרתי הרבה יותר אלברטו וז'כי וג'קי וחוסי מאשר איב ואייזיק וג'ק וג'וזף. אבל גם לאשכנזים שבנו, השפה הרשמית השנייה של מדינת ישראל לא הייתה באמת שפה זרה. היא הייתה נוכחת בכל מרחבי ילדותנו, לא פחות מפרקי "מה הסוד שלך?", "איים אבודים" ו"מרקו". בטלוויזיה הלימודית כיכבו שוב ושוב הפרקים הספורים של "ג'ארכ קריבכ" (שכנך הוא קרובך), וכמעט כל ילדי שנות השבעים ידעו לדקלם בקלות את "איפתח אל־באב, אבו־ג'מיל" ולשאול בנודניקיות "וין וליד?". ככלות הכול, הסדרה החביבה הקדישה לא פחות משלושה פרקים לחיפושים אחר הילד, כשבכל פעם מחדש בני המשפחה מצליחים להחמיץ את וליד שיוצא ונכנס מביתם. מדי יום גם המתנו בסבלנות יחד עם המבוגרים לשובם של השידורים העבריים בערוץ הטלוויזיה היחיד, ועל הדרך צפינו בדקות האחרונות של מהדורת החדשות הערבית ששודרה "מן אורשלם אל־קודס".
ויש עוד. כמעט כל השידורים הלועזיים לוו בכתוביות ערביות מתחת לעבריות. אגב, מי מאיתנו שנדרשו ללמוד קרוא וכתוב ערבית נהנו מהבונוס לעומת שפות נלמדות אחרות – הכתיבה מימין לשמאל. אחת לשבוע שודרה בפריים־טיים הקומדיה העברית־ערבית "המסעדה הגדולה", בכיכובו המשכנע של ז'אק כהן בתפקיד אבו־ראמי, מנהל המסעדה. מכרם ח'ורי כנראה היה עסוק. את וידויי האהבה נוסח "אנא בחיבאכ" למדנו מהסרט הערבי של יום שישי, ואת אנא עארף ומג'נון מהחברים ברחוב. גם את הקללות.
הקסם האקזוטי של השפה השכנה הלך והתפוגג כש"אללהו אכבר", שהיה עבורנו ניגון תפילה מואזיני שמלווה את טיולי החוף ביפו, הפך לקריאת קרב מאיימת, רגע לפני שמשהו דוקר או יורה או מתפוצץ. השפה הערבית הפכה ממשהו שמעניין להכיר למשהו שמפחיד לשמוע. לך תלמד שפה כשהבטן שלך מתכווצת ממנה.
אבל היה גורם נוסף, מהותי הרבה יותר. כזה שאִפשר לאליעזר, המורה לאנגלית, להשליט משמעת הרבה יותר בקלות מאשר למורה בלה: לסטארט־אפ ניישן שלנו, שצעדה את צעדיה הראשונים כשאנחנו למדנו ללכת, היו דרישות ברורות מאוד, וידיעת שפה שמית לא הייתה חלק מהן. ממילא, אותיות האלפבית הערבי נראו כמו כאב ראש מיותר שזיכרונו יימחק מיד בתום המבחן. אבל ב־ABC נתלה כל עתידנו המקצועי והכלכלי. מהר מאוד פיתחנו רגשי נחיתות סביב היעדר אנגלית שוטפת, והערבית הייתה לקוריוז, אוצר מילים שנועד לתבל מערכוני גששים או לשמש בשיח רחוב. הדרך לעתיד מבטיח עברה אצל מיסטר קשטן, לא אצל אבו־ג'מיל.
מאז שבעה באוקטובר, סיפור השבויים של המורה בלה היקרה צף אצלי מפעם לפעם. אותן תמונות דמיוניות מכיתה ד' או כיתה ה', מי זוכר. טנדר פתוח ונמוך. יושבים זה מול זה. אומה שלמה כפותת איברים ומכוסת עיניים, אחרי שדחפה לעבר עור התוף אוזניות קולניות והגבירה ווליום של פזמון לועזי זועק, כדי לא לשמוע את האיום המתקרב. כי לא נעים להאזין, כי איך אפשר כשמתכווצת הבטן. אומה שהיא כיתה פטפטנית בת מיליוני תלמידים, שמביטה בנוסטלגיה לימים שהיה אפשר להאמין שנוכל להכניס הכול לבלנדר שֶמי אחד גדול, ולהפוך את החוויה הישראלית לקומדיה טובה עם שחקנים דוברי שפות דומות כל כך וזרות כל כך, עם הרבה פחות "דיר באלכ" והרבה יותר "מברוכ". אינשאללה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
