המזכ"ל היוצא של התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, זרה מלח על הרבה פצעים פתוחים בשמאל בריאיון הפרישה שלו בהארץ. בין שאר תשובותיו המהדהדות אמר ניר ש"רבים מהקיבוצניקים שחוו את 7 באוקטובר לא יכולים לשמוע ערבית". אם יורשה לי לחוות דעה, רוב הקיבוצניקים לא שמעו ערבית אף פעם. או ליתר דיוק, שמעו ולא הבינו. הם לא שונים בכך מהחברה היהודית בכללה, שכבר שנים רבות לא מבינה ערבית, פשוט מפני שהיא לא לומדת. אילו למדה והבינה, אולי 7 באוקטובר היה נמנע.
במקום להסביר מדוע, אני מעדיף לפרסם פה מחדש, ככתבו וכלשונו, טור שפרסמתי לפני כמעט שלושים שנה – אגב, ימים אחדים אחרי החתימה על הסכם אוסלו ב', וכשבועיים לפני רצח רבין. שר החינוך דאז, איש מרצ אמנון רובינשטיין, החליט להנהיג חובת לימודי ערבית בכיתות ז' עד י"ב. זו הייתה דרכו ליצוק ממשות לתהליך השלום, שהיה אז בשיא פריחתו. זאת החלטה מבורכת, כתבתי במעריב, וניסיתי להסביר מדוע.
"באמת, אי אפשר עוד להשלים עם הבורות הישראלית הנוראה בשפת האזור. את כל שנות קטנותי עשיתי בעכו, שני מטרים מהעיר העתיקה, אך כשהתגייסתי לצבא היו באמתחתי קומץ מילים ערביות בלבד, רובן ככולן קללות בניב מרוקאי. הדיאלוגים המעטים שניהלתי עם הרוכלים בשוק המקומי התנהלו בעברית, מפני שבני ישמעאל דווקא שולטים היטב בשתי השפות. עברית היא מקצוע חובה בבתי הספר הערביים עוד משנות קום המדינה והיא גם כורח חיים. המגזר הפלסטיני יתקשה להסתדר בבנק, באוטובוס, במשרדי הביטוח הלאומי ובמחסומי הדרכים בלי לדבר עברית. זוהיר בהלול מהרדיו גדל אף הוא בעכו, וממש תענוג לשמוע אותו מכדרר בשפת אמנו.
"בעוד היהודים משננים אנגלית ולומדים אינטרנטית, מתרכזים הפלסטינים ברכישת לשוננו. עבריתם הצחה יחסית היא אחד מסודות הצלחתם המדינית בדור האחרון. הם קוראים אותנו שוטף, מבינים כל מילה שלנו ונואמים אלינו ישירות. אחמד טיבי, הישאם עבדול ראזק וג'יבריל רג'וב לא צריכים את אהוד יערי כדי לתקשר עם עַם ישראל. פשוט פותחים מיקרופון ומדברים. אפילו יאסר ערפאת אומר כבר 'שנה טובה' בעברית, ועוד לשונו נטויה.
הפסקול הפלסטיני כולל פתגמים שתרגומם לעברית יסכן את האמון בחזון השלום. "אל עדו מא בציר חביב, אילא למא יציר אל־חמאר טביב", שפירושו: האויב לא יהיה אוהב, אלא כאשר יהיה החמור רופא
"אינספור סיסמאות פלסטיניות מרוחות על קירות יהודה ושומרון, אבל הציבור היהודי מזדעזע מקומץ סיסמאות פרו־גולדשטייניות בחוצות הר חברון, כי רק אותן הוא יודע לקרוא. כוחותינו בוהים מול כתובות נאצה ערביות, מתפעלים מהגרפיקה המזרחית וממשיכים להאמין שהשלום בעיצומו. הידענים המעטים שמסוגלים לפענח את התוכן ממעטים להעניק לציבור שירותי תרגום, מפני שהתרגום עלול להעיב על אווירת הפיוס בין המפעל הציוני לבין הישות הפלסטינית. מישהו דואג תמיד שלא נרד למלוא משמעותן האנטישמית של כתובות הגרפיטי (הם קוראים לנו 'קופים') ולעומק הכיסופים המובעים בנאומי ערפאת לארץ ישראל הקטנה ולירושלים על שני חלקיה.
"תגבור לימודי הערבית בבתי הספר העבריים יגאל את ילדינו מתמימותם. הוא יאפשר לכל חמשוש לתרגם בכוחות עצמו את המילה ג'יהאד, להבין את נאומי ההסתה במסגדי הר הבית ולקלוט באופן בלתי אמצעי את שידורי הבלע מרדיו קול פלסטין מיריחו. על כן לגמרי לא בטוח שהנחלת הערבית לתלמידי ישראל תחזק את תהליך אוסלו. נהפוך הוא. הלימוד יעמיק את ההתוודעות של הדור הבא להוויה המזרח־תיכונית, ויבהיר לו את תמונת הסכנות. תיכוניסט שילמד אסלאם ברמה של חמש נקודות, יגלה שהערבית היא לא רק סלאם, שוקראן, אהלן וסהלן או יום עסל יום בסל. הפסקול הפלסטיני כולל פתגמים ומטבעות לשון שתרגומם לעברית יסכן את האמון בחזון המזרח התיכון החדש. 'מא תצדקש במא לא יכון', אומרים שכנינו בינם לבין עצמם – אל תאמין לדבר שלא ייתכן. והם מוסיפים: 'אל עדו מא בציר חביב, אילא למא יציר אל־חמאר טביב', שפירושו – האויב לא יהיה אוהב, אלא כאשר יהיה החמור רופא.
"בספר 'פניני ערב', אוצר פתגמים פלסטיניים בהוצאת משרד הביטחון (מאת בן־ציון אלקלעי ויחיאל קארה), יוכל התלמיד למצוא גם את דעתם המדויקת של פשוטי העם הפלסטינים על הסכמי אוסלו. 'תלאתה מא מנהם אמאן', הם אומרים (שלושה דברים אין בהם אמון), 'טקס אל־קודס ובחר יאפא וכלאם אל־ערב' (מזג האוויר הירושלמי, הים של יפו ודברי הערבים). פתגם מחכים נוסף קובע: 'אל סלאם למן אסלאם', כלומר: השלום – למי שהתאסלם. ללמדכם, שכל תהליך השלום מקבל משמעות אחרת כשמתרגמים אותו לערבית. רק בעברית זה נשמע יותר טוב" (מעריב, 17 באוקטובר 1995).
סוף ציטוט. ככל הידוע לי היום, החלטת השר רובינשטיין בעניין לימודי הערבית לא מומשה, בסופו של דבר. כמו הסכם אוסלו עצמו, גם היא הייתה הבטחת שווא.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
