השמיים לא נפלו כשרב־אלוף הרצי הלוי בישר השבוע על תחילת תחקיר של אירועי שבעה באוקטובר. בפעם הקודמת שהרמטכ"ל הכריז על פתיחת תחקיר (חיצוני) התעוררה סערה, בין השאר בגלל הרכב נבחרת החוקרים, שכלל סרבן בכיר, אבל גם בגלל העיתוי. הוא נחשב למוקדם מדי, ולכאורה סתר את המוסכמה הכללית שלפיה כל עוד התותחים רועמים, החוקרים נחים. הפעם, ההודעה על תחילת חקירה זכתה להנהוני הסכמה מקיר לקיר.
התארכות המלחמה אינה מותירה ברירה אחרת. אם הצבא ימתין להפסקת אש או ל"ניצחון מוחלט" כדי להתחיל לחקור מה השתבש בשמחת תורה תשפ"ד, פתיחת החקירה עשויה להיגרר עד שמחת תורה תשפ"ה. הרי גם ביום שאחרי מיטוט חמאס צה"ל יהיה עסוק כנראה בחזית הצפון, ושם הבעיה קשה פי כמה. בינתיים השִכחה תעשה שמות ביכולת השחזור של השתלשלות המחדל בדרום, ולא יתוקנו תקלות מבצעיות שניתן לאתר ולתקן רק אחרי חקירה. אם אתה לא יודע במה בדיוק טעית, כיצד תדע מה טעון תיקון? לכן טוב שנפתחת חקירה צבאית פנימית. טוב שגם מבקר המדינה התחיל לאסוף מסמכים.
יותר מזה, ככל שחולפים הימים מתכרסם הגיון הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, זו שכולם סבורים שחובה להקים למחרת המלחמה. היא נתפסת כמנגנון הבדיקה היעיל ביותר של המחדל, היחידה שמסוגלת לבוא חשבון עם האחראים ולהפיק לקחים מקיפים. היא גם מספקת צורך פולחני: ניסיון להכיל אירוע ענק באמצעים משפטיים. התקדים שעומד לנגד עינינו הוא כמובן זה של ועדת אגרנט, אשר שיירי הפרוטוקולים שלה מפרנסים כבר עשרות שנים את עיתונאי ישראל ואת סופרי מלחמותיה. היא הוקמה פחות מחודש אחרי הפסקת האש ב־73', ופרסמה את דו"ח הביניים שלה בתוך פחות מחמישה חודשים, פרסום שגרר התפטרות מיידית של הרמטכ"ל ובעקיפין גם את נפילת הממשלה. האם למישהו נראה סביר שוועדת החקירה הממלכתית למחדל 23' תוכל לפעול בזריזות דומה?
ועדת אור לחקר אירועי אוקטובר 2000 ישבה על המדוכה שלוש שנים תמימות. שתי ועדות חקירה ממלכתיות שהוקמו בידי ממשלת בנט־לפיד טרם סיימו את עבודתן. האחת מונתה כבר ביוני 2021, ועדת אסון מירון, השנייה לפני למעלה משנתיים, ועדת הצוללות. מחדל אוקטובר 23' מצריך חקירה מקפת וארוכה באופן מעריכי משתיהן. הרבה יותר עדים, הרבה יותר מסמכים, אינספור זירות אסון, שלל הנחות יסוד, עשרות נפגעים אפשריים בצמרת צה"ל, שב"כ, משרד הביטחון והדרג המדיני. בקיצור, עבודה עצומה. הנשמה תצא עד שהמסקנות יתפרסמו, ספק גדול אם עוד לפני הבחירות הקרובות, אפילו אם יתקיימו במועדן המקורי. זו, אגב, הסיבה שגם נתניהו תומך בהקמת הוועדה. הוא מניח שלא ממנה יגיע מכתב פיטוריו. לכל היותר היא תקבע את אשמתו רק לאחר פרישתו ממילא לגמלאות, וגם אז הוא יוכל לטעון שמסקנותיה נבעו ממניעים פוליטיים. עד היום מוטחת טענה כזאת בוועדת אגרנט, שמיצתה את הדין עם הדרג הצבאי בלבד ופטרה מאחריות את הדרג המדיני.
לפי החוק, הממשלה מנסחת את כתב המינוי של הוועדה, ונשיא בית המשפט העליון מאייש אותה. קשה לראות את ממלא מקום הנשיא הנוכחי, עוזי פוגלמן, מצליח להרכיב ועדה שתזכה באמון ציבורי רחב כל עוד הציבור מתקשה להתאושש מטראומת הרפורמה המשפטית, ודאי אם פוגלמן יציב בראש את המועמדת הטבעית אסתר חיות, ויצרף אליה כחברים את נציגי ממסד הוועדות משכבר הימים. בימין ודאי יטענו שלחיות עצמה יש חלק במחדל, מפני שהנאום המתוקשר שלה בחורף אשתקד הצית את המערכה הכבדה בקפלן, את הסרבנות, ואת הפיתוי החמאסי לתקוף את ישראל. האם חיות תחקור את עצמה במסגרת בירור אירועי 23'? כיצד היא תנהג כאשר בשמאל ילחצו עליה להטיל את אשמת האירועים כמעט אך ורק על ממשלת הימין? למה שהימין יאמין לה אחרי שהשמאל מיהר לפקפק מראש בממצאי החקירה של המבקר מתניהו אנגלמן?
חקירת אמת של תולדות המלחמה מצריכה חפירה בתהום האירועים שהובילו אליה. היא אמורה לפשפש לא רק בקרביה של תפיסת "חמאס מורתע" אלא גם של תיאוריות "ההתנתקות טובה לביטחון" או "שלום עושים עם האויב". כל צוות חקירה יסודי יידרש לבדוק את תבונת ההסתמכות על כיפות ברזל ועל חומות ההפרדה לעומת ההזנחה של כיתות הכוננות. מטבע הדברים כל זה אינו עניין לעוד ועדה, שרוב דיוניה יתקיימו בדלתיים סגורות ושמסקנותיה לא יענו על שום צורך מיידי של מדינת ישראל 2024; הוא עניין להיסטוריונים, לעיתונות, לספרי זיכרונות, לארכיונים שייפתחו רק בעוד עשרות שנים, ובינתיים גם להיגיון הבריא של כולנו. הרי כבר עכשיו רובנו המכריע מבין שזוועת 7 באוקטובר לא התרחשה בגלל פשלה מודיעינית גרידא או כסף קטארי, ושאת שורשי הקונספציה שקרסה הפעם צריך לחפש בבטן האדמה, לא מעל פני השטח. אי שם במעמקים אולי מצויה גם תשובה לשאלה מציקה נוספת: האם ועדות החקירה לדורותיהן תרמו לביטחון הלאומי או בסופו של דבר פגעו בו?
