דוח מטריד שפרסם השבוע משרד התפוצות מציג זינוק במספר התקריות האנטישמיות בארצות הברית. על פי הדוח, בחודשיים שלאחר השבעה באוקטובר נרשמה עלייה של 337% באירועי אנטישמיות בארצות הברית לבדה (וישנם דוחות שמראים על עלייה גבוהה אף יותר), וזאת בהשוואה לתקופה המקבילה ב-2022. ה'זירה' המאיימת במיוחד עבור יהודי ארה"ב, כך מסתבר – היא הקמפוסים, שם סטודנטים חווים התקפות פיזיות ונקלעים למחאות אלימות.
המרצים עצמם הפכו להיות הבעיה המרכזית, כמי שמובילים את המגמה האנטי-ציונית ועושים שימוש בחופש הביטוי כתירוץ למסע שנאה. בד בבד, הסקרים האחרונים בארצות הברית מגלים ששני שליש מהציבור האמריקאי תומך בישראל במאבקה מול חמאס, וכי ישנה הבנה של אירועי הטבח ההמוני של חמאס בישראל ואיזו אידאולוגיה קיצונית מייצג הארגון. דעת הקהל האמריקאית נמצאת ברובה באמצע, אך זהו אמצע שקט במיוחד שקולו לא בא לידי ביטוי.
נתונים אלה חוברים יחד לתמונה אף מורכבת יותר מזו שהדוח לבדו מתאר, וזה מה שמביא אותי לכתוב שורות אלה. ברור כי תחושת הביטחון של יהודים בארצות הברית התערערה במיוחד בחודשים האחרונים, אולם לאור אירועים קודמים – אנו צופים אירוע אמנם ארוך מהרגיל, אך מגודר ותחום בזמן הלחימה של ישראל בעזה.
הדאגה העמוקה לביטחונן של הקהילות היהודיות בארצות הברית מייצרת מצב חירום בישראל עם תסריט של גל המוני של עולים שמגיעים לאולם קבלת הפנים בנתב"ג, אבל זהו ממש לא המצב. תרשו לי להפריך את התרחיש האפוקליפטי לפיו יכולת הקיום של הקהילות היהודיות בארצות הברית הגיעה לקיצה. רובם לא ממהרים להגיע לארץ, ומחר בבוקר לא יעלו לישראל שני מיליון יהודים מארצות הברית. היה טוב אם היו מתאחדים ביניהם יותר.
סקר שנערך בנובמבר האחרון על ידי חוקרים מהאוניברסיטה העברית בקרב ישראלים שחיים בחו"ל מייצר תמונה דומה, שכן לפיו 80% מהמשיבים ענו שאינם מתכוונים לחזור לישראל חרף העובדה שחשים חוסר ביטחון בארצות מושבם.
המבנה הקהילתי, ביחד עם העובדה שיהודים חווים הצלחה רבה בארצות הברית ויודעים להוריד את הראש כשצריך ולזקוף אותו לפרקים אחרים, וברקע תפקיד היסטורי שנטלו בעצמם או קיבלו בעל כורחם – בהתנגדות לאנטישמיות ואנטי ציונות – מייצרים יהדות חסינה שלא תמהר לעזוב הכל בתקופה קשה. לכן גם כאשר אנחנו רואים את האנטישמיות בארצות הברית בעלייה ומודאגים ממנה, חלק גדול מיהודי ארצות הברית למודי הניסיון, מצליחים לחיות עם התופעה הזו ולהמשיך הלאה.
הם רגילים לחיות כמיעוט בתוך מדינת הענק שמייצגת את המערב. הם מכירים בכך שהם מיעוט, ומבינים שגלים אנטישמיים שטפו אזורים נוספים בתקופות אחרות בהיסטוריה, ועכשיו זה התור שלהם להתמודד עם האתגר הזה, ואין להם שום כוונה לברוח.
לנו בישראל זה יכול להישמע מאוד משונה. מה פתאום שאפשר לחיות עם האנטישמיות הזו? ככל הנראה, פערי התפיסה מקורם בדאגה עמוקה שיש לנו הישראלים לאחינו בתפוצות, תחושה של שותפות גורל שמייצרת ניגודיות. מצד אחד, אנו חשים שזה הזמן שלהם לעלות לארץ לאור האנטישמיות הגואה או לחלופין להרים את הראש ולהיאבק בביתם בתופעה הארורה הזו. מצד שני אני רואים שרבים מיהודי ארצות הברית, שמכירים מנטליות של מיעוט, דווקא בוחרים להמתין עד יעבור זעם ומכילים את הסיטואציה, מבלי לאפשר, למה שהם תופסים כרעשי רקע חולפים, לשתק את העשייה הענפה של יהדות ארצות הברית.
יותר משהם מוטרדים מאירועי שנאה, ישנם יהודים בארצות הברית שפועלים כל השנה כדי לסייע באופן אקטיבי לשיפור יחסי ישראל ארצות הברית. אלו מגבירים את הפעילות בעת האחרונה כדי לקחת חלק במאמץ המלחמתי, החל מגיוס כספים ועד מעורבות פעילה במטה להשבת החטופים. את התופעה הזו אנחנו חייבים לשמר ולתגבר. עלינו לנתב את גל האנטישמיות המחריד למטרות שיסייעו להמשכיותו ואחדותו של העם היהודי.
אנטישמיות לעולם תישאר כנושא מחבר בינינו, וטוב שלפחות את זה נצליח להפיק מהתופעה הנוראה הזו. כאן מגיעה הקריאה הכנה שלי לציבור הישראלי: לדבוק בחיבור ובסולידריות שהתהדקו בתקופה האחרונה – גם לטווח הרחוק. עלינו לדאוג שלצד הגל האנטישמי – היחסים בינינו לא יהיו תלויי משברים או משב רוח חולף. מה שנקרא, רק ביחד ננצח. ככל שהזמן יעבור, גלי האנטישמיות ירימו ראש במקום אחד – אבל ייבלמו במקום אחר, שבו ימשיכו לקיים שגרת חיים ענפה. מה שיאפשר את כל זה – זו לא הגירה המונית, אלא האחדות בינינו וחיזוקה של מדינת ישראל.
