ללמוד את השפה של הרוצחים או לברוח ממנה בכל הכוח

בחטיבת הביניים אורן בעפולה יכולת לבחור ללמוד, חוץ מאנגלית, עוד שפה אחת: ערבית או צרפתית. תמיד הצחיקה אותי הבחירה. אני ילד מעפולה, למה אני צריך צרפתית? עפולה קרובה לג'נין, ובימי האינתיפאדה השניה הייתה חשיבות גדולה להבנה של אנשים מלחיצים שמדברים ערבית באוטובוס. במקום לרדת בתחנה הקרובה בכל פעם שאתה שומע ערבית בקו 835 לתל־אביב, אפשר לדעת ערבית ולגלות שהבחור עם החזות שחשבת שאמר בטלפון "אני הולך לפוצץ את האוטובוס על כולכם" בכלל אמר "מאמי אל תשכחי לקנות את המשחה לציפורניים". אז כשאמרו לי לבחור בין ערבית לצרפתית בעיקר שאלתי את עצמי מה יהיה שימושי יותר. אז כן, עפולה מזכירה את מונקו מזווית מסוימת אם ממצמצים ממש חזק, אבל החלטתי להתחבר למזרח התיכון שבי והלכתי על ערבית.

היה לי מורה מדהים, שממש אהבתי, והתחברתי אליו. לא הצלחתי לקלוט כלום מהשפה, אבל תמיד אהבתי את השיעורים שלו. הייתי מתאמץ במבחנים במיוחד בשבילו. אני לא אשכח איך לפני הבגרות, במבחן המגן, עניתי בביטחון מלא על כל השאלות בטופס, ממש לא השארתי שאלה אחת ללא מענה, וקיבלתי 2. לא מתוך עשר, מתוך מאה. אבל ליד ה־2 צויר חיוך, והמילים "לפחות ניסית". לא ניגשתי לבגרות בערבית, ואני שולט בה בערך כמו שאני שולט בצרפתית. אבל אל תבואו אליי בטענות, לפחות ניסיתי.

ליוש היה הראשון שכתב הודעה בקבוצת הוואטסאפ. זה היה משהו בסגנון "או שחיסלנו מישהו באיראן, או שעושים לנו יום כיפור שני". אחרי חמישה חודשים כמעט זה נשמע טריוויאלי, אבל אז חשבתי שהוא סתם תופס עלינו פוזה. "אם אלה השכנים שלנו", הוא אומר, "אנחנו פשוט חייבים להבין את השפה שהם מדברים"

אז את המורה אהבתי, אבל לא את הערבית. זה לא תקין פוליטית, אבל היא נשמעה לי גסה מדי, עם יותר מדי חי"תים, ותמיד הרגשתי כאילו הפה שלי מלא בנייר זכוכית עם ניקוד. אני מניח שהטרור השפיע על היחס שלי כלפיה. נכון, היא לא אשמה, אבל מה לעשות שרוב האנשים שמנסים להרוג אותי במרחב דוברים ערבית. גם סבא שלי כתב פעם במכתב כמה הוא שונא את הגרמנית. כל אחד והשפה המפחידה שלו.

עכשיו קחו את התחושה הזאת שלי, תכפילו ב־2,700, תחלקו באחד ותעלו בחזקת שמונה: ככה קשה לי עם השפה הזאת מאז 7 באוקטובר.

מדברים על הכול

אני כועס על הערבית עד כדי כך שחשבתי שאולי כדאי לפגוש מישהו שלפני כמה שנים גרם לי קצת לחבב אותה. למאיר ליוש, שגר בעיר הקיט הציורית לוד שפורקה לה יחדיו לפני שלוש שנים בפרעות שומר החומות, כבר הקדשתי טור בעבר, אחרי שראיתי אותו מלמד את אחד הקורסים שלו בערבית. "חזרת ללמוד ערבית", הוא שאל אותי. הפוך, גוטה, אני רוצה החזר על הקורס כי הבנתי שעבדת עליי, אמרתי לו, אבל ליוש הזכיר לי שלא שילמתי על הקורס. בכל אופן, לא באתי ללמוד, אלא רציתי לברר אם גם לו קרה משהו עם הערבית לאחרונה. אם גם אותו היא מלחיצה יותר. אם הוא מרגיש בסכסוך איתה.

מתוקף תפקידו הצבאי במילואים, הוא לא רק מדבר ערבית, הוא גם מבין ערבים. ב־7 באוקטובר, רגע אחרי שגררתי את שלושת הילדים לממ"ד לקול האזעקות, ליוש היה הראשון שכתב הודעה בקבוצת הוואטסאפ של החברים. זה היה משהו בסגנון "או שחיסלנו מישהו באיראן, או שעושים לנו יום כיפור שני". אחרי חמישה חודשים כמעט זה נשמע טריוויאלי, אבל אז חשבתי שהוא סתם תופס עלינו פוזה. רק כשהתחילו להגיע התמונות של הנוח'בה בשדרות הבנתי שהוא באמת דובר את השפה. אחרי שהות קצרה בממ"ד יצא ליוש לרחוב, חמוש בנשק ובזיכרון מר מפרעות שומר החומות. אחר כך, יחד עם חברים, הוא הקים מערך של כיתות כוננות והגנה על שכונות וערים. שומר החומות 2 לא יקרה במשמרת שלו.

בנסיעה ללוד שמעתי פרק בפודקאסט של נדב פרי. האורח היה צביקה יחזקאלי, וכמיטב המסורת הוא הקדיש את פתיחת הריאיון להסבר שהשאלות של נדב נחמדות וההצעות שלו ממש אחלה, רק שהן במערבית במקום בערבית. למרות האינסטינקט שלי להתחבר לדברים של יחזקאלי הפעם הייתי עם נדב. לא רוצה לחשוב בערבית. נמאס לי שאומרים לי שכדי לחיות פה אני צריך לחשוב בערבית.

ברחוב ליד הבית שלו ליוש חלפו שלוש נשים עוטות חיג'אב, וליוש צעק לי "תעל, תעל". תעל אתה בעצמך, עניתי. אבל עליתי, והתחלנו לדבר.

על השולחן בבית שלו מחכים כמה ביסקוויטים וקולה זירו, כמיטב המסורת הערבית הקדומה. אחרי שאנחנו משלימים פערים, בדרכו העדינה הוא שואל מה אני רוצה לעזאזל מהחיים שלו. אני כאן בגלל הערבית, אני אומר לו. זוכר מה אמרת לי פעם? שכל אחד במדינה חייב לדעת ערבית? "אם זה המרחב שאנחנו חיים בו", הוא עונה, "ואלה השכנים שלנו, אנחנו פשוט חייבים להבין את השפה שהם מדברים".

בדיוק בגלל זה באתי. שומע, ליוש, זה בולשיט. אין יתרון בלהבין ערבית במדינה הזאת. אתה יכול להבין כל מילה, לדעת להבדיל בין ניב עזתי לניב מחברון, אבל בסוף אין שום משמעות לידיעת ערבית. צריך לדעת לדבר ערבים. ביקרתי בקורס שלך אז כי האמנתי שכל אחד צריך לדעת ערבית, אבל היום אני מבין כל אחד שבורח ממנה.

"וואלה? חשבתי שהמסקנה שלך תהיה הפוכה, שהיום חייבים לדעת ערבית, כי התעלמנו כל כך הרבה זמן ממה שהצד השני אומר. הכול היה לנו מול העיניים".

אני לא יכול לשמוע את זה. די ליוש, בוא נגיד את האמת, גם אם כל אזרח במדינה היה דובר ערבית זה היה קורה. היינו אומרים לעצמנו "הם סתם אומרים דברים בשביל הקהל שלהם, הם לא באמת מתכוונים לזה". זה לא עניין של לדעת ערבית, זה עניין של לא לרצות להאמין להם.

"יודע מה, יש משהו בדברים שלך". אחרי הכול, יש היום כל כך הרבה כלי תרגום. אם היינו רוצים להבין מה האויבים שלנו אומרים, הטכנולוגיה קיימת. וזה בדיוק העניין: זה לא שאנחנו לא יודעים. אנחנו לא רוצים לדעת, כי אם נדע נצטרך לעשות משהו.

ליוש מזכיר שחמאס דיברו על הכול. אפילו הייתה סדרת טלוויזיה בעזה שאשכרה מתארת אחד לאחד את הטבח. סנוואר דיבר על ה"טופאן" חודשים לפני 7 באוקטובר, בנאום פומבי ששודר גם בכלי התקשורת בישראל. ובחיל המודיעין לא יודעים ערבית? יודעים, השאלה היא אם מאמינים.

ערבית צחה

החיבור של ליוש לשפה הערבית כאילו התחיל בסרט סינמטקים קלישאתי במיוחד. חייל בכפיר, מחסום בבקעה, פלסטינית בהיריון ואי הבנה מוחלט. שם הוא החליט שהוא רוצה להבין, ובמשך הזמן לקח מילה מכל פלסטיני שעבר במחסום. זה הצטבר לו לשפה. במשך השיחה שלנו הוא מביט שוב ושוב בטלפון שלו, שמצפצף בהודעות פוש, כולן בערבית. בניגוד אליי, ליוש צורך את המלחמה הזאת לגמרי אחרת. את רוב המידע שלו, הוא מספר, הוא מקבל מאתרים ערביים ומקבוצות טלגרם בערבית. גם את החדשות על ישראל הוא קורא בערבית. "הם אובססיביים אלינו", הוא אומר. "כל מה שקורה פה בתקשורת מיד מתורגם שם. בניגוד אלינו, הם מתייחסים ברצינות למה שנאמר בעברית". הוא מראה לי את ערוץ אל־ג'זירה בטלפון, ומסביר שאם אני רוצה לדעת באמת כמה צה"ל תוקף עדיף לצפות בדיווחים של הטלוויזיה הקטרית. כשאצלנו מראים הכוכב הבא, הם מדווחים על תקיפות בחאן־יונס. באל־ג'זירה אנחנו באמת מנצחים.

באחת מהודעות הטלגרם שהוא מראה לי, שנשלחה בקבוצה של ערבים עזתים, נכתב לישראלים: "לממשלה שלכם לא אכפת מהחטופים". זה באמת מעזה, אני שואל אותו, או שרק במקרה המסר מתכתב עם אהוד אולמרט או אהוד ברק? הוא מראה לי שהחמאסניקים תייגו את ההודעה בתגית "ממשלתים שקרנית": "זאת טעות, אבל הם לא החליפו כי ההאשטאג כבר תפס".

לימוד הערבית בישראל הוא מביש, בעיני ליוש. "תראה מה מלמדים בבתי הספר שלנו: ערבית ספרותית", הוא אומר. "רוצה ללמוד ערבית באמת? לך לרשתות החברתיות. אנחנו לא מלמדים ערבית מדוברת, לא מלמדים מנהגים ועדות ותרבות, לא מבינים את היומיום של הערבים, לא מבינים את ההתנהגות.

"הערבי העזתי מעולם לא היה בשקט. בתקופה רגועה הוא ראה זמן טוב להתכונן לקרב הבא. הוא מעולם לא היה מורתע. קח את הסיפור הכלכלי למשל. באחד הערוצים שידרו עכשיו כתבה על חיי הפאר של עזה. אתה מבין? שנים מדברים איתנו על משבר הומניטרי ברצועה, ואז יוצאים חיילים ואומרים שתנאי החיים של העזתי הממוצע יותר טובים משלהם".

איך אומרים בערבית "קונספציה"?

"אדראכ, או מפהום", הוא אומר לי אחרי שהוא בודק באפליקציית התרגום Reverso.

"מפהום" זה לא "להבין"?

"השתלם לך הקורס שלא שילמת עליו".

הקול והבדיחות

לטבח 7 באוקטובר היה פסקול. סרטונים צוהלים בערבית ליוו את מעשי הזוועות. הרוצחים והאנסים דיברו. צחקו. שרו. אני לא רוצה להבין את אלה שמבחינתי אסור להבין, אני אומר לליוש. אחרי הטבח לא נראה לי שאנשים ירוצו ללמוד ערבית, אם הם מרגישים כמוני. הערבית תקפה אותנו.

ליוש מספר לי שהקורסים שלו התמלאו במיוחד כשפאודה הייתה בשיאה. אנשים רצו להיות דורון. גם אני אהבתי אז את פאודה, אבל עכשיו אני לא יכול לסבול את הסדרה ואת כל מי שבמשך השנים ניסו להציג תמונה של סכסוך מורכב. זה לא סכסוך מורכב, הוא הכי פשוט בעולם: טוב מול רע. כל מי שמתאר את זה כמורכב יותר, מסייע לרע.

רק שני אחוזים מאזרחי ישראל היהודים יודעים לכתוב משפט בערבית, אני אומר לליוש. הוא אומר לי שחבל, כי ערבית היא שפה שישראלים יכולים ללמוד ממש בקלות: "יש המון מילים דומות. מעלית? ליפט. ספה? קורסי. מנורה? למבה". אבל אני מסביר לו שוב: זה לא עניין של קושי, זה עניין של להכניס את הג'ונגל לווילה. לא רוצה.

מדי פעם בשיחה הוא זורק ביטויים בערבית בהגייה מוגזמת ואז מסביר לי את המקור. התרבות מעניינת אותו. גם אותי היא עניינה פעם: אני זוכר שהיה לי נחמד לשמוע ערבית כשהייתי ילד וראיתי עם ההורים בסלון סרט ערבי בשישי אחר הצהריים. אתם מדמיינים משפחות של ישראלים יושבות עכשיו ורואות בבית ביום שישי סרט ערבי? "אתה צריך", הוא אומר לי, "ללמוד בדיחות בערבית".

ספר לי אחת.

"מקור ראשון לא יעמוד בבדיחות האלה".

אני מבקש שיספר לי ואני אחליט אם להכניס לטור. הוא צדק.

כנהוג בתרבות הערבית העתיקה, ליוש אומר לי בשלב מסוים שהוא צריך לסיים כי יש לו מלא דברים על הראש. אני שואל אותו אם נראה לו שנגמר הסיפור הזה של יהודים שלומדים ערבית. הוא מציע שנדבר שוב בעוד שנתיים־שלוש, כי כולנו בפוסט טראומה וייקח לנו זמן להשתחרר ממנה. בכל מקרה, בשנים האחרונות הוא מלמד פחות: "הקורונה הרגה את זה".

ברחוב, אחרי שהוא מנפנף אותי החוצה, שני בחורים חולפים במכונית עם מוזיקה רועשת בערבית. היא מכאיבה לי באוזניים, ולא בגלל הווליום. פעם באמת רציתי לדעת ערבית – לא רק אז, בחטיבת הביניים, אלא גם לפני כמה שנים בקורס של ליוש. ועכשיו? אין לי חשק. תנו לי רק לברוח מהפסקול המסויט של האירוע הזה. אתם יודעים מה? אולי זה הזמן לתקן עוול היסטורי ולנסות ללמוד קצת צרפתית. אם כי לפי הפעם האחרונה והיחידה שלי בפריז, יש מצב שגם כדי להסתדר בצרפת נצטרך ללמוד לדבר ערבית.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il