פרסומים סותרים מבלבלים אותנו לאחרונה ביחס למבצע ברצועת עזה. מצד אחד, האמריקנים טוענים שישראל רחוקה מ"השמדת חמאס" ושטענות מערכת הביטחון על הפגיעה בארגון מופרזות ביותר. הערכת אמ"ן, שהועברה לתוכנית "עובדה", קבעה ש"גם אם נכריע את חמאס כמערכת, הוא ישרוד כארגון גרילה וארגון טרור". לבסוף הגיע איזנקוט לקבינט עם מסמך ולפיו המבצע לא משיג את יעדיו המרכזיים.
מנגד עומדים נתניהו וגלנט, ומדברים על "ניצחון מוחלט" שנמצא "בהישג יד", ויגיע עם "השמדת חמאס". יש גם טענה משלימה ל"ניצחון המוחלט", שגם אותה משמיעים נתניהו ואחרים, ולפיה אם לא יושגו יעדי המלחמה, מדובר ב"כניעה", "תבוסה" ו"הפסד".
סוגיית הניצחון וההפסד הייתה ברורה הרבה יותר בעבר. במשך רוב ההיסטוריה עמד הניצחון על השמדת צבא האויב, בדרך לעיקר: כניעה מדינית. כורש הגדול ניצח את הבבלים וייסד את השושלת האחמנית הפרסית; אחרי כמאתיים שנה אלכסנדר הגדול ניצח את דרייווש השלישי, ירש את האימפריה הפרסית והכחיד את השושלת. יותר מאלפיים שנה אחר כך גרמניה הנאצית ניצחה את צרפת, וכעבור שנים ספורות הפסידה לארה"ב ולברית המועצות. וכן הלאה, הדוגמאות רבות ומוכרות.
ניצחונות והפסדים שכאלה היו מובהקים, משום שנגעו לצבאות ולמוסדות שלטון ריכוזיים. הספרות האסטרטגית מאז מלחמת העולם השנייה מראה עד כמה העניינים האלה הסתבכו, בעיקר סביב שני צירים. הראשון הוא מלחמה גרעינית, שלא ברור אם אפשר לנצח בה. השני הוא המלחמה בארגוני טרור, שאינם מוסדות מדיניים ריכוזיים, אלא נשענים על אוכלוסייה אזרחית ומגלים גמישות מבנית וארגונית גבוהה. איך נראה ניצחון במלחמה שכזו?
אנו חיים בעידן של בלבול צבאי עולמי, ואנשים כאיזנקוט, גנץ וחבריהם בצמרת מערכת הביטחון, שלמדו שאי אפשר לנצח טרור, הם תלמידיו הנבוכים. אכן, המלחמה בטרור מציבה אתגר ייחודי. אין מוסד מדיני שייכנע והבעיה העיקרית איננה ההנהגה אלא האוכלוסייה. אבל מכאן לא נובע שהניצחון בלתי אפשרי. מכיוון שאין לטרור צבא מסודר ומוסדות ממשל ריכוזיים, הניצחון מושג דרך כיבוש טריטוריאלי, השגת שליטה ישירה באוכלוסייה והכפפתה למוסדות המדינה המנצחת. דהיינו, מכיוון שאין מוסדות מדיניים שייכנעו ויכפיפו את האוכלוסייה למנצח, המנצח צריך לייצרם בעצמו.
אכן, זה הרבה יותר מסובך מאשר לנצח צבא סדיר ומדינה ריכוזית – ועדיין אפשרי. אבל כעת עלינו להיות ישרים: במציאות הצבאית, המדינית והבינלאומית הנוכחית, זו איננה אפשרות מעשית עבורנו בעזה. למעשה, כבר בתחילת המבצע, כשממשלת ישראל הודיעה שאין בכוונתה לשלוט ברצועה, היא ויתרה באופן מוחלט על "הניצחון המוחלט".
גם אם תיכבש רפיח, בשטח יישארו מחבלים רבים, שיפעלו באופן ביזורי יותר. זה הישג משמעותי, אבל ודאי שאיננו "השמדת חמאס"
אם כן, למה מתכוונים מנהיגינו כשהם אומרים "ניצחון מוחלט"? כשיורדים לפרטים, מקבלים תשובה: מבחינה צבאית מדובר בפירוק "גדודי חמאס". אם נותרו ארבעה גדודים ברפיח, כשהם יפורקו, יושג "הניצחון המוחלט". מכאן גם מובן מדוע טוענים שהוא "בהישג יד".
ובכן, בעניין זה צודקים המבקרים. זו לא טענה רצינית. מראש המילה "גדודים" היא מופרזת ביחס לחמאס, וממילא הפירוק האמור נוגע בעיקר למסגרת הארגונית, כלומר לפיקוד ושליטה. גם אם תיכבש רפיח והגדודים יפורקו, בשטח יישארו מחבלים רבים, שיפעלו באופן ביזורי יותר, כפי שהיה בעבר. זה הישג משמעותי, אין להקל בו ראש, אבל ודאי שאיננו "ניצחון מוחלט" או "השמדת חמאס".
למבצע הוגדר עוד יעד, מדיני: השמדת "יכולותיו השלטוניות" של חמאס. ובכן, שוב יש לומר ביושר, הפגיעה בהן פחותה בהרבה. חמאס שולט כמעט בכל מקום שצה"ל לא נמצא בו. כדאי גם לדעת שהאחיזה של חמאס באוכלוסייה תלויה בחלקה הגדול במוסדות הדת, שרובם נותרו שלמים. ולבסוף, סדר הדברים הוא שהאוכלוסייה ברצועה היא פונדמנטליסטית, ולכן היא קרקע פורייה לחמאס. זו הבעיה "המוחלטת", ש"חרבות ברזל" לא פותר.
אם כן, הדיבור על "ניצחון מוחלט" מופרז מאוד. אבל לא צריך להתייאש. מפני שהצד המשלים של המשוואה, זה שמדבר על "תבוסה" ו"כניעה", גם הוא חסר כל פרופורציה. גם אם נצא היום מהרצועה כליל (ולא נשארו הרבה כוחות להוציא), זה בוודאי לא יהיה "הפסד". "חרבות ברזל" עדיין יהיה המבצע שבו גבינו מהטרור את המחיר הגבוה ביותר אי פעם, בעליונות מבצעית ברורה. אם זה "הפסד", כל ההיסטוריה שלנו במלחמה בטרור היא תבוסה מתמשכת. גם זו ראייה מופרכת.
לאור זאת, השאלה הגורלית באמת איננה מה יקרה בשבועות הקרובים ברפיח, אלא איזו מדיניות תנקוט ישראל בשנים הבאות. אלו האפשרויות. ראשונה ניצבת גישת הפיוס והריצוי הפרוגרסיבית ברוח איזנקוט־גנץ. מולה עומדת הגישה הנוכחית, "הניצחון המוחלט", עם תוכנית אופרטיבית "יחסית". שתי הגישות מנותקות מהמציאות; הן נשענות על עולם מושגים מומצא ומופרך שקל להתמכר אליו, אבל מכזיב כשמנסים לממש אותו.
בשנים האחרונות רווחה בישראל מעין גישת ביניים, שהחליפה את הניצחון המוחלט והפיוס האוטופי ב"הכלה", כלומר, ניסיון ליצור סטטוס־קוו עם הטרור, דרך מקלות וגזרים. זו הפרדיגמה שהביאה אותנו ל"שלום כלכלי", הגברת היתרי עבודה, הקמת אזורי מסחר, סלחנות להסתה ואינדוקטרינציה אנטישמית, ובצד הצבאי הישענות על "הערכות מודיעין" ו"הרתעה" על בסיס ניתוח כוונות ו"אינטרסים" מדיניים וכלכליים.
היום ברור שהגישה הזו כשלה כליל. בזמן שאנחנו הידרדרנו לאשליות של שקט ו"מורתעות", פירקנו את צבא היבשה והפכנו את המטכ"ל לסדנת יחב"ל, האויב בנה את יכולות הטרור וההתקפה שלו.
כעת צריך לאמץ מדיניות ביטחונית שונה. יש כזו. היא דורשת השקעה, נחישות והתבוננות מפוכחת. עלינו להכות מיד בכל התארגנות שאנו מזהים, כולל סיכולים ממוקדים שוטפים בכל הדרגים. כשפועלים כך בהתמדה, הטרור עסוק במנוסה, הסתתרות וניסיונות בנייה מחדש, במקום בהתעצמות. צריך להחליף את דימוי "כיסוח הדשא", שהיה חלק מתפיסת ההכלה, ב"הדברה", דהיינו, לא לתת לטרור לצמוח מלכתחילה.
מבין החלופות, זו המדיניות המציאותית והיעילה ביותר. אבל כדי שתצליח היא דורשת שני תנאים מוקדמים: התבוננות מפוכחת במציאות ואמירת אמת. התיאוריות המופרכות, הקריאות המוחלטות, הדיבורים המנותקים מהמציאות והמושגים המומצאים, מונעים מאיתנו לייצר מדיניות ביטחונית אפקטיבית. הם חלק מתרבות השקר שפושה במערכת הביטחון ובפוליטיקה. זה טוב ליח"צ, לתעמולה, לפוליטיקה ולאגו.לביטחון ישראל זו סכנה ממשית.
