אומות קמות ונופלות בקרב. בשמחת תורה החל קרב שיקבע את דמותה של החברה הישראלית ואת המאפיינים היהודיים שלה, וישפיע בהכרח על כל האומה היהודית. לפני תשע שנים ושישה חודשים, אנחנו, משפחת גולדין, הצבנו בפני החברה הישראלית והמנהיגות שלה אתגר ערכי. שני לוחמים, סגן הדר גולדין מסיירת גבעתי וסמ"ר אורון שאול, ננטשו על ידי הצבא והמדינה במבצע צוק איתן ולא הובאו לקבר ישראל. ראש אמ"ץ באותם ימים, אלוף יואב הר־אבן, אמר על כך כי "המבחן בצוק איתן הוכיח שמדינת ישראל לא תמיד רואה אירועים כמו חטיפת גולדין כאירוע אסטרטגי".
אנחנו ראינו בוויתור על השבת החיילים חולשה מזעזעת הפוגעת בחברה הישראלית. האתגר שהצבנו הוא השבת הדר ואורון לקבר ישראל, בהתאם לאתוס הישראלי והצה"לי ועל פי ההלכה היהודית, מבלי להיכנע לחמאס ולשלם לו בשחרור מחבלים. כיצד המנהיגות הישראלית תוכיח לחמאס שחטיפת חיילים ואזרחים היא נטל ולא נכס? "ראו", צעקנו בכל מקום, "רעה נוכח פניכם. מי שלא מביא חללים, ייטוש את הפצועים ויפקיר את החיים".
לפני כחמש שנים, לקראת יום הזיכרון תשע"ט, כתבתי בעיתון זה את הדברים הבאים: "חמאס הוא תנועת טרור שניצחה בכל ממדי התודעה. גורשנו מעזה במחיר מזעזע, ומאז ניהלנו אינספור מאבקים. חמאס מוריד אותנו על הברכיים ממש. אני כותב בזמן שמפל של רקטות נוחת על ישראל, משתק חצי מדינה והורג ארבעה ישראלים. ברור לי שהמדינה תתקפל, ברור לי שהתירוץ של ראש הממשלה הוא האיום הקבוע 'כך מנענו מלחמה', וברור שהוא לא ילחץ על חמאס להביא את החיילים והאזרחים בחזרה כתנאי לשקט. בהיסטוריה מוכרת התנהגות כזו של מנהיגות, המדביקה עמים שלמים. היא מורכבת תמיד משלושה גורמים: הראשון הוא תודעת נחיתות בפני האויב, בלי קשר לעוצמתו. השני הוא יצירת קונספציה המסבירה את הנחיתות המהותית. השלישי הוא קיומם של כוחות כלכליים הנהנים מהמצב".
זווית המבט שקיבלנו מתוך המאבק הארוך והקשה שלנו, העניקה לנו ראייה ייחודית על החברה הישראלית, ובעיקר על מנהיגיה. המנהיגים הפוליטיים, הביטחוניים והדתיים. אנחנו הגולדינים ראינו את הדברים בבהירות שלא תיאמן, ויש לנו יתרון עצוב מאוד. מעטים הקשיבו לנו, עוד פחות היו מוכנים להתמודד עם התובנות שלנו, ויחידי סגולה היו אמיצים מספיק ויצאו איתנו לפעולה. ואז הגיע שמחת תורה.
המלחמה של חמאס נגדנו היא מלחמה תודעתית. היא באה לידי ביטוי בבחירה לפתוח במלחמה ולהפתיע אותנו בשחר החג, בהתנפלות על פסטיבל המסמל בעיקר חופש, בדגש שניתן על כיבוש מבצרים צבאיים ופגיעה במפקדים בכירים, בבחירה למוטט קיבוצים ומושבים המסמלים את אתוס ההתיישבות בספר, בבחירה לפלוש לערים שהן מעוזי ימין ותוך פגיעה בערך המוצק של הביטחון הישראלי, "הבית שלי", ובעיקר בתפיסת חיילות ישראליות ושעבודן לצרכיו. חמאס הצליח לפגוע בכל מה שנשבענו להגן עליו – היישובים וערי הספר, הנשים והילדים ופרי עמלנו.
החברה הישראלית נתפסה לא מוכנה, אף שהאויב הזה מצהיר על כוונותיו כבר עשר שנים, מאז מבצע צוק איתן. כל המנהיגים שדיברתי איתם במשך השנים הללו לא היו מוכנים להפנים את המסקנות של מה שאנחנו ראינו. הייתה זו מנהיגות שלא מוכנה להתמודד עם ארגון טרור. בשמחת תורה חמאס הכריח אותנו לפקוח את העיניים.
גדי אחד מהעדר
כעת השאלה היא מהו ניצחון. המילים "ניצחון מוחלט" הן סיסמה שצריך למלא בתוכן. היא באה מפי אותם אנשים שאמרו לנו עשר שנים "אל תיגעו בחמאס". ההתנהגות של הלוחמים מול האתגר מרשימה ביותר, משום שהיא ממלאת בתוכן את הסיסמאות הנבובות. המנהיגות הישראלית עדיין לא מבינה מול איזה אתגר היא ניצבת, לא מבינה את גודל השעה ולא מבינה אחריות מהי. הקריאה לניצחון צבאי תוך התעלמות מהחטופים שבידי חמאס, החיים והמתים, היא כישלון ערכי. החברה הישראלית התגייסה מיד ויצאה להילחם משום שהבינה את האיום הקיומי ובעיקר את הכישלון האסטרטגי. ארגון טרור ריסק את החברה הישראלית על מנהיגי צבאה היהירים, על מנהיגותה הפוליטית העיוורת מאש השנאה, ועל מנהיגיה האוחזים בלהט קדוש איש בצוואר רעהו.
ארגון הטרור פגע בכל מה שנשבענו להגן עליו, ומהבחינה הזו "ניצחון צבאי" לא יתקן דבר. מחנות צבא הובסו, קיבוצים, מושבים וערי ספר נכבשו ותושביהם נאנסו ונרצחו. האויב לקח בשבי את כל הגורמים המרכיבים את החברה הישראלית – גברים, נשים וילדים, חיילות וחיילים. את זה צריך לתקן. הרדיפה אחר "ניצחון צבאי" בלי השבת החטופים, החיים והמתים, היא חולשה מהותית, לא ניצחון.
אנחנו ננצח רק אם נחזיר את הערבות ההדדית למרכז חיינו. הדוגמה שנותנים הלוחמים בשדה הקרב רק מדגישה את הפירוד ששרר כאן. הנכונות של אנשים לסכן עצמם באופן מוחלט מול איום קיומי, חייבת להיות מתורגמת לערבות הדדית יומיומית. אם נחזור למצב ששרר כאן לפני שמחת תורה, קורבנם היה לשווא. המבחן הוא לא איך ננצח את אויבינו, אלא כיצד נדאג למי שבאחריותנו. ניצחון על חמאס והפקרה של מי שבאחריותנו יהיה ניצחון לחמאס. לכן אין ניצחון בלי השבת החטופים, גברים ונשים, חיילות וחיילים, חיים ומתים. אין ניצחון בלי אחריות.
המילה אחריות מתחילה בא' ומסתיימת בת'. כשמישהו מקבל אחריות היא כוללת הכול, מא' ועד ת'. אין אחריות חלקית, ואין אחריות בלי אשמה. שתי האותיות הראשונות של המילה אחריות יוצרות את המילה אח. כמנהיג, עליך להתייחס לכל מי שבאחריותך כאל אחיך. משלוש האותיות הראשונות נוצרת המילה אחר; אחריותך כמנהיג היא לא רק על הדומים לך. בצירוף האות הרביעית מתקבלת המילה אחרַי, הדוגמה האישית והיכולת לעמוד בדרישה שניסח גדעון השופט, "ממני תראו וכן תעשו". האות שנשארה היא ו', האות החשובה ביותר באל"ף־בי"ת העברי. הוו שהכול תלוי עליו ותלוי בו.
עלינו לחזור למקורותינו, למנהיגינו הראשונים. בשחר האומה, אנחנו מלמדים את ילדינו, נבחר משה להנהיג את עם ישראל כי היה רועה צאן ויצא למדבר להציל גדי אחד מהעדר. לפי המדרש, דאגתו של משה לחלשים שבעדר הופכת אותו למנהיג האומה. היכן הרועה הזה היום? היכן רוחו? וכאשר דוד המלך מסביר כיצד ינצח את הפלשתי, הוא אומר: "רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו". זו אחריות.
משה צעד ארבעים שנה במדבר עם עצמות יוסף בדרכו לארץ ישראל, כי כך הובטח. דוד הבין כי הרעב המשתולל במלכותו הוא עונש על שלא הביא את שאול ויהונתן לקבר ישראל. בננו הדר הופקר במשך תשע שנים וחצי ולא הובא לקבר ישראל.
החברה הישראלית צומחת מחדש בקרב הזה, והיא עתידה לבנות את עצמה מחדש, באופן טוב יותר, חזק יותר ומתאים יותר לסביבה. אי אפשר לעשות זאת בלי אלה שהפקרנו לאויב, החיים והמתים. אי אפשר גם לנטוש אותם ליום שאחרי הקרב. זו פחדנות. ההפתעה של שמחת תורה היא עונש על חטא ההפקרה וזניחת המצווה להשיב חללים לקבר ישראל. אסור שהחברה הישראלית תיענש בעתיד על חטא ההפקרה של פדיון שבויים.
