חינוך, פיתוח, תחבורה. כישורים, יכולות ביצוע, יוזמה. נושאים אלה ודומיהם ינחו אותנו ביום שלישי הקרוב, כשנבחר את מועמדינו לרשות המקומית. אלא שיש מי שעובדים קשה, בעיקר עובדות, כדי לשכנע אותנו לבחור לפי שיקול-על אחר: הרכב הכרומוזומים של המועמד. הצביעו לנשים, הן קוראות. אין מספיק נשים בראשות הרשויות המקומיות, אין מספיק נשים במועצות. שימו אישה בקלפי.
הקמפיין המשונה הזה צבר תאוצה בשנים האחרונות, וכעת, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות – הוא נוכח מהרגיל. מה שהתחיל כרעיונות שוליים באקדמיה הפך לאקסיומה, מושכל ראשון שאין מהרהרים אחריו. מיעוט נשים רע, מחצית נשים טוב. אף אחד כבר לא עוצר לשאול למה.
אם בכל זאת נחפש את ההצדקות למה שמכונה ייצוג שוויוני של נשים – כינוי מטעה, שכן נשים בוחרות את נציגיהן בדיוק כמו גברים ולכן מיוצגות בדיוק כמותם – נמצא שלוש כאלה. שלושתן שגויות. חשוב מזה: הקמפיין לבחירת מועמדים לפי איברים חותר תחת יסודות שיטתנו הליברלית-דמוקרטית, פוגע בפרט והרסני לחברה.
ראשית, לשגגות. ובכן, שלושת הרציונליים שבבסיס התביעה לשוויון מספרי בין גברים ונשים הם אלה: מהותנות קשה; דיכוי; ומיתוס הניכור בין המינים.
לפי הראשון, נשים הן יצורים מסוג אחר, שונות מהותית מגברים, ולכן אישה סביב שולחן קבלת ההחלטות בהכרח תביא עמה סגולות נשיות ייחודיות. אישה תיתן מבט אחר, פתרונות שונים, תנהל משא ומתן בדרך שונה. הכול מפני שהיא אישה. הרציונל הזה, מיותר לציין, עומד בסתירה מוחלטת לדיבר הראשון של הפמיניזם בן זמננו: לא תבחין. אותם ארגונים שדורשים שוויון מספרי בין המינים מן הטעם שלנשים יש יכולות ייחודיות מעצם היותן נשים, הם בדיוק אלה שבכל הקשר אחר יוקיעו כל רמז מהותני.
לגופו של עניין, מדובר בהנמקה שגויה. אמנם אין מחלוקת על קיומם של הבדלים מסוימים בין גברים ונשים ככלל, אך הדגש הוא על "ככלל". ההבדלים הקיימים בין גברים ונשים כקבוצות לא מחייבים דבר לגבי אף איש או אישה מסוימים. כל איש ואישה הם עולם ומלואו, תמהיל חד-פעמי של תכונות, כישרונות, נטיות לב, יתרונות וחסרונות. לא ניתן להשליך ממאפיינים קבוצתיים, מידיעות סטטיסטיות, על הפרט המסוים בכל קבוצה; השתייכות קבוצתית מולדת למין הגברי או הנשי, גם אם סטטיסטית נמצא מתאם בינה לבין נטייה או התנהגות מסוימת, אין משמעה כי ניתן לנבא תכונות או נטיות של כל פרט בקבוצה. את המועמדים שלנו לרשות המקומית או לכנסת אנו בוחרים לפי תמהיל הכישרונות והדעות שכל אחד מהם מציג, לא לפי המאפיינים הכלליים של קבוצת בני מינם.
הרציונל השני הוא כוח. לפי הטענה, ידה הנעלמת של הפטריארכיה מנשלת נשים ממוקדי הכוח; גברים שומרים את הכוח בידיהם ומסרבים לוותר על עליונותם. לכן, כדי לגבור על אותו נישול, עלינו לבחור בנשים. גם בטיעון זה אין דבר. לשמחתנו, התרבות שאנו חיים בה לא חוסמת את דרכן של נשים למוקדי הכוח או לכל מקום אחר. נשים, בתרבות שלנו ובזמן שלנו, רשאיות לבחור ללמוד, לעבוד ולהשקיע את הפנאי שלהן בדיוק כפי שהן רוצות. כאשר אלה תנאי הפתיחה – שוויון הזדמנויות מוחלט – התוצאה המתקבלת, כלומר שיעור הגברים והנשים בפוליטיקה או בכל תחום אחר, לא יכולה להיות בעיה.
ומכאן לרציונל השלישי והאחרון: רציונל הניכור. רק נשים ידאגו לנשים. כל עוד אין 50% נשים בכנסת, נושאים "של נשים" לא יטופלו. הרציונל הזה נגוע גם בחלוקה פיקטיבית של נושאים ותחומי עניין לפי מין – כאילו לנשים לא אכפת מבטחון ומכלכלה ולגברים אין עניין בביטחונן האישי של נשים או בחינוך ילדיהם – וגם בשרטוט מעגלי הזדהות חסרי בסיס. לפי הטענה, לגברים ולנשים אכפת קודם כל מבני מינם, רק אחר כך מבני המין האחר. לכן, כדי לקדם את טובתן של נשים יש לבחור בנשים. מדובר בטענה מופרכת. מעגלי הדאגה וההזדהות האנושיים יוצאים מאדם אל משפחתו, אל קהילתו, משם אל עמו ואל האנושות כולה. לגבר אכפת יותר מאשתו מאשר מגבר אחר; לאישה יותר מבעלה מאשר מבת מינה. אין בטבע האנושי מעגל הזדהות של בני אותו מין; קבוצות הגברים והנשים אינן קהילה או מגזר בפני עצמו. נשים וגברים פועלים יחד לשיפור חייהם, חותרים יחד אל הטוב המשותף, כך בחיים עצמם וכך גם בפוליטיקה. לרציונל הניכור אין אחיזה במציאות.
עד כאן על מופרכות הקמפיין למען שוויון מספרי בין גברים ונשים בפוליטיקה. מכאן לסכנותיו.
אחת מבשורות הליברליזם היא כבוד האדם, האינדיבידואל. ההכרה בייחודם של כל איש ואישה וההתייחסות אליהם בהתאם, לא רק כרכיבים חסרי פנים של קולקטיב. בשיטה הליברלית-דמוקרטית שלנו, אדם לא יישפט לפי השתייכותו הקבוצתית המולדת; אפלייתו על בסיסה אסורה ערכית ומשפטית.
והנה, יש מי שמבקשים לחזור לאפלת הקולקטיביזם, לחשכת הגזענות. מי ששופטות אדם לפי מינו, לפי הקבוצה שאליה נולד, תוך מחיקת ייחודו בעולם. זו המשמעות של הדרישה לבחור בנשים מפני שהן נשים (ובוודאי של התערבות כופה כדי לגרום לנשים להיבחר). בשיטה זו, אישה נבחרת למשרה לא בזכות כישוריה ואישיותה, אלא עקב היותה פרט מפרטי הקולקטיב; גבר נפסל למשרה מאותה סיבה בדיוק. זו נסיגה קשה ופגיעה קשה בכבוד האדם של נשים ושל גברים גם יחד.
מעבר לפגיעה בפרט, החלפת המריטוקרטיה בשיטה של מכסות לפי מין היא הרסנית לחברה כולה. כשירות וכשרון אינם מצרכים שמצויים בעודף. אנו לא יכולים להרשות לעצמנו לבזבז אותם, לא יכולים להרשות לעצמנו להערים קשיים בדרכו של מועמד מוכשר רק כי הוא לא מצויד בגניטליה הנכונה; לא יכולים להרשות לעצמנו העדפה של מועמד מוכשר פחות או מתאים פחות לתפקיד מסוים, רק כי הוא מחזיק באיברים שחסרים לנו בטבלה. אין בנמצא דרך טובה יותר להבטיח קידומם של המועמדים הטובים והמתאימים ביותר לכל תפקיד מאשר התמודדות חופשית בשוק חופשי. התערבות בכוחות השוק המריטוקרטי היא איוולת גדולה, לא רק חרפה מוסרית, שאת מחירה נשלם כולנו. ייתכן שכבר משלמים.
ולבסוף, הקמפיין לבחירת נשים כנשים מייצג סכנה גדולה בהרבה. העובדה שקמפיין מופרך מסוג זה קנה לו שביתה בקרב קבוצה לא מבוטלת בציבור ובנבחריו, היא רק סימפטום לבעיה עמוקה וקשה יותר של האדם המערבי בן זמננו: שיבוש המחשבה וניוון היכולת לזהות ולבטא אמתות פשוטות. מי שלא מסוגלים לזהות אמת בסיסית כמו: אין הצדקה לבחירת מועמדים לפי מין, או מזהים בינם לבין עצמם אך חוששים לבטא, לא יזהו או יימנעו מלבטא גם אמיתות פשוטות אחרות. חברה שמתרגלת לחיות בשקר, שמשלימה עם קיומן של "מסקנות אסורות", לא תשנה את דרכה גם כשתתמודד עם שאלות קיומיות. וזו הסכנה הגדולה ביותר של תרבות השקר וניוון המחשבה שאנו חיים בה, תרבות שהקמפיין למען "ייצוג נשים" מדגים היטב.
חינוך, פיתוח, תחבורה. כישורים, יכולות ביצוע, יוזמה. רק כך נבחר את נציגינו.
בחירות טובות, ושהטובים ביותר ינצחו.
הכותבת היא עו"ד ומנכ"לית פורום חירות וכבוד האדם
