הצעתי לילדים שלי ללמוד איתי ערבית – והתגובה הפתיעה אותי

ילדים יקרים שימו לב. לאחר תקופה ארוכה שבה הראיתם נכונות מעוררת השראה לקחת חלק במתחולל בארץ, וזאת באמצעות התנדבויות רבות, דאגה ומעורבות – כעת ההירתמות ללחימה באויב עולה שלב. לפחות בהיבט המשפחתי.

לאחר דיוני קבינט רבים וקדחתניים, הכוללים אותי, אמא שלכם, בתפקיד הרמטכ"ל, ראש הממשלה וגם שר הביטחון, ומתוך הבנה שעל העורף מוטלת משימה כבדה בסיוע ללחימה, בשילוב ההבנה שיש חשיבות ללכידות משפחתית בימים קשים אלו – הוחלט כי מעתה ואילך מדי שבוע יתכנסו כל בני הבית, אנשים, נשים וטף (החיים והמתים) סביב השולחן לשעת לימודי ערבית עוצמתית ומקיפה. ההחלטה התקבלה פה אחד בידי כל הגורמים המעורבים בעניין, והבאתה לביצוע תחל באופן מיידי.

כך, פחות או יותר, הודעתי יום אחד לבני ביתי תוך ששלחתי להם אפליקציה ראשונית ללימוד בסיסי של השפה, לקראת התחלת הלימוד הרציני והמעמיק.

זה קרה לנו יחד. למדנו עברית והתאמנו בה יחד, והתחלנו לדבר אותה באופן שוטף כולנו בבת אחת. עד כדי כך זה קרה בטבעיות, שאין לי כמעט זיכרונות של עצמי מגמגמת או מסתבכת להסביר את עצמי

התכוננתי למתקפה או לכל הפחות לגלגולי עיניים, בעיקר מצד בנותיי המתבגרות שיאמרו: "אמא נו מה עכשיו עם השיגעונות חסרי התכלית", או לחילופין צעקת: "איכסה אמא! אני לא מתקרבת לשפה הזו, היא של האויבים שלנו!"

אבל לאחר תקופה שבה הייתי בטוחה שאני מהרהרת ברעיון לימודי הערבית רק ביני לביני, הבנות לא הופתעו כלל. כנראה הרהוריי הפרטיים גם גלשו למחוזות הגלויים, והן שמעו אותי מדברת על כך ומסבירה את הצורך ואת ההיגיון.

הפתעתי התעצמה, כשגיליתי את המוטיבציה והלהט שלהן לעניין. גם אחיהן הצעירים, בניי הקטנים, צעקו "ייייששששש!" למשמע רעיון החברותא המשפחתית האינטלקטואלית, כאילו הרגע הודעתי שנוסעים לראות שלג בחרמון.

לסדר את אלהורפה

אודה ולא אבוש, כשהכנתי את נאום הפתיחה הנ"ל הייתי בטוחה שיידרש מאמץ כדי לשכנע אותם. גם לי נדרש זמן כדי לעבד את ההחלטה הכבדה הזאת, שלא הייתי בטוחה בעצמי עד כמה אני מוכנה למחויבות שהיא דורשת. עד כמה אני מוכנה לעליית המדרגה במערכת היחסים שלי עם השפה הערבית, ואף לחוות אותה עם בני הבית בלימוד משותף וממוסד?

אך משנרשמה התלהבות גורפת, לא נותר לי אלא להתקדם לעבר חיפוש מורה מלומד, נעים הליכות ובקי בשפה הערבית. כזה שיהיה מוכן להגיע אלינו ולהתמודד עם תלמידים בטווח גילים מאתגר, כדי ללמד אותם את רזי השפה, פרטיה ודקדוקיה.

במקביל לחיפושים ולכניסה היומית לאפליקציה, שמתחייבת ללמד לפחות אלף מילים בערבית, עודדתי תחרות בריאה בינינו על המילים החדשות שהיא הוסיפה לביתנו (באיזה צבע השמיים? "אזרק!". תמזגי לי "כאס מן אלמה". תסדרי את "אלהורפה" שלך. "דבר יפה לאחוק"). ניסינו ברצינות לשלב את המילים הללו בדיבור בינינו, כך שיישמעו טבעיות עאלק.

לאורך כל הזמן הזה, כשהתנהל בביתנו ריקוד הנענועים והגישוש עם לימוד הערבית, קולות המואזין שנשמעים אצלנו ברקע כמה פעמים ביממה ושלטי החוצות בערבית בדרכים הבין־עירוניות הפכו לנוכחים ובולטים יותר ויותר, כמו אומרים לנו "יאללה־יאללה יא יהוד, חפשו לכם תחביב אחר, אין לכם סיכוי". הם גרמו לי לא פעם לתהות אם המשימה שהחלטתי לקחת על עצמנו אכן אפשרית, או ששוב אני ממהרת להמריא להרפתקה ועומדת לנחות נחיתה מבאסת (זה בערבית!) ומשפילה.

החזון הוורוד שלי על לימודי ערבית משפחתיים נולד מזיכרונותיי, יעל הקטנה בת השמונה שעלתה ארצה עם בני משפחתה. ילדה צרפתייה בארץ עם שפה לא מוכרת שהתאמצה הרבה להפוך לדוברת עברית ללא רבב, כמה שיותר מהר. זה קרה לנו יחד. למדנו את השפה והתאמנו בה יחד, והתחלנו לדבר אותה באופן שוטף כולנו בבת אחת. עד כדי כך זה קרה בטבעיות, שאין לי כמעט זיכרונות של עצמי מגמגמת או מסתבכת להסביר את עצמי במילים שאינני מבינה. זה היה מהיר מאוד. אמא שלי אומרת שעברו רק כמה חודשים עד שהשתמשנו בעברית כשפה שגורה בבית, במקום צרפתית.

זיכרון הקלות והרכות שבהן השפה הזו נכנסה לתוכנו ליווה אותי ודרבן אותי. הנה, כבר עשיתי את זה פעם, וזה עבד. אם נעשה את זה יחד כמו אז, זה יהיה קשה פחות וחווייתי יותר.

אבל עד עכשיו, נכון לזמן כתיבת שורות אלו, עודני מרגישה את הפער, את ההיסוס והניתוק שלנו מהשפה הערבית. ניתוק מוזר ביותר, יש לציין, בהתחשב באפליקציה הרועשת המפרגנת בפרסים על כל התקדמות בחומר ("מברוכ", היא אומרת לי, כאילו יש ישראלי שלא יודע מה זה מברוכ). אלה לא לימודי פסיכומטרי מעייפים ומתישים וחסרי תועלת (במחילה מכל לומדי הפסיכומטרי. בואו, אין לזה תועלת), אלא השפה השנייה המדוברת בישראל והמהדהדת סביבנו לא מעט, אז למה צריך כל כך הרבה פרסים?

כבר עברתי חמישה שלבים באפליקציה ואני לא אומרת "יאס" (שזה ייאוש בערבית). עוד נפצח את השיטה. בקרוב, או מתישהו, ננהל פה בבית שיחות שלמות בערבית מדוברת ככל שנשקיע בכך את מאמצינו. או כמו שאומר הפתגם הערבי הידוע: מן ג'דא וג'ד (יגעת ומצאת תאמין).

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il