נושא גיוס החרדים שב ומתרגש על חיינו הציבוריים, וכמו בהרבה נושאים אחרים, עלינו להחליט האם אנו שואפים להגיע להסכמות או מעוניינים בהתבצרות ובמריבה לשם מריבה.
אבל לפני כן, כמה שורות אישיות: שירותי הצבאי שלי, כמתנדב, לפרק זמן לא ארוך במסגרת ישיבת הסדר, בתפקיד מש"ק דת בחיל ההנדסה, הוא חלק בחיי שאני גאה בו עד מאוד. הציניקנים מוזמנים ללעוג, אבל מי שמשרתים כיום באותו תפקיד שמילאתי, בסדיר ובמילואים, ירדו לשטח, אספו גופות וחלקי גופות של חיילים ואזרחים, תוך סיכון חיים, ותרמו מאוד לחוסנה של מדינת ישראל. לשמחתי, בזמן שירותי לא פרצה מלחמה שבה נדרשו שירותיי הללו, ולכן טיפלתי רק במספר קטן של חללים.
אנשי הרבנות הצבאית, אותו חיל מושמץ בשגרה, ביצעו במלחמה הזו משימות שאיש לא יכול היה לבצע ומעטים בכלל רצו לנסות. חלק ניכר מהם, אגב, משתייכים לציבור החרדי, והתגייסו למלאכת זיהוי החללים בגיל מבוגר יחסית. במחנה החללים "שורה" לא הייתה בעיה להשיג מניין לתפילה כמעט בכל נוסח, בהברה חסידית, ליטאית או ספרדית, וגם בסגנון ישיבות בני עקיבא.
ובכל זאת, נושא גיוס בני הישיבות מעמיד אותי בבעיה גדולה, משום שאני סבור באמת ובתמים שגם מי שמשרת בצבא כלוחם קרבי וגם מי שממית עצמו באוהלה של תורה תורמים לעם ישראל תרומה גדולה. אני חושב שאפשר וצריך לשלב בין הדברים, כך פעלתי בעצמי וכך אני מחנך את ילדיי. מסלולי ההסדר, הישיבות הגבוהות, המכינות הקדם־צבאיות וכן הלאה, מספקים קשת רחבה של שילובים בין העיסוק ברוח ובניית הקומה התורנית והאמונית של עם ישראל, ובין העיסוק במלחמה.
כמו בימי שיבת ציון הראשונה, בימי עזרא ונחמיה, אני מאמין שאפשר לשלב את בניין המקדש עם השמירה על העם והארץ. "בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח". אפשר שאדם אחד יעסוק בשני הדברים, בבניין ובהגנה, ואפשר לייצר גם חלוקת עבודה. אבל אי־אפשר לאפשר השתמטות.
כמו בנושאים רבים יש יותר מדי גורמים שמעוניינים שנריב, אבל אפילו בנושא הגיוס ההסכמות רבות מהמחלוקות. לא עשיתי סקר, אבל אני סבור שהן בקרב החרדים, הן בקרב החילונים, והן אצל המסורתיים והדתיים־לאומיים אפשר למצוא הסכמה רחבה סביב העקרונות הבאים, לאורו של המודל הבן־גוריוניסטי:
- קבוצה קטנה של בני עלייה אמורה וצריכה להיות פנויה לעיסוק בתורה, בלי שתוטל עליהם חובת שירות צבאי או חובות אחרות. אין שום סיבה שכדורגלן או זמרת יזכו לפטור משירות או לשירות במסלול שאין בו כל ערך צבאי, ומי שעוסק בבית היוצר לנשמת האומה ייתפס כמשתמט או כבטלן; 2. מי שאינו נכלל בקבוצה הקטנה והמובחרת הזו, חייב לתרום את חלקו בדרך אחרת – בשירות צבאי, בשירות לאומי־אזרחי או במסגרות דומות אחרות; 3. אם צה"ל דורש שמספרים גדולים של חרדים ודתיים יהיו חלק ממנו, ראשיו אמורים להבין שהדבר ישנה את אופיו של הצבא. אי אפשר ולא לגיטימי לצפות מבן ישיבה חרדי להיכנס למסגרת צבאית שאיננה מוכנה להתאים את עצמה לאורחות חייו.
כשבן־גוריון הקים את צה"ל מתוך חזון צבא העם, הדבר דרש החלטות אמיצות בנוגע לאופיו של צה"ל, שעוררו תרעומת גדולה בקרב ה"בייס" של בן־גוריון. ההחלטה שהאוכל יהיה כשר בכל צה"ל ולמעשה בכל המטבחים הממלכתיים, ההחלטה שבשבת פועלים רק לצרכים מבצעיים, זמני התפילות המטכ"ליים, קיומה של רבנות צבאית ועוד מאפיינים רבים של הצבא – כל אלה נועדו לאפשר הקמה של צבא עם בלי לייצר פערים בלתי ניתנים לגישור עם חלקים גדולים מאותו עם. גם הפטור, המצומצם בהיקפו אז, לבני הישיבות, והפטור הגורף לבנות דתיות, נועדו לאותה מטרה: הקמת צבא שיתאים למרב חלקי האוכלוסייה, ויפטור משירות את מי שהוא אינו יכול להתאים את עצמו אליהם.
כעת אנו נדרשים שוב להחלטות אמיצות בנוסח בן־גוריון. נכון להיום, מנהיגי הציבור החרדי אינם מוכנים לוותר על הפטור הגורף והבלתי מוצדק של כלל בני המגזר משירות צבאי או לאומי. מנגד, לפיד וליברמן דורשים גיוס נרחב ומלא, אך לא מוכנים לדבר על ההתאמות הנדרשות במסלולי השירות. קחו את ויכוחי העשור האחרון על פקודת "השילוב הראוי", על שירת נשים בטקסים, על אכיפת איסור הכנסת חמץ לבסיסי צה"ל, שלא לדבר על שילוב נשים לוחמות ביחידות מעורבות. אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו. אי אפשר להתאים את צה"ל לתפיסות הפרוגרסיביות העדכניות ביותר של יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר, ומצד שני לדרוש שאוכלוסייה גדולה שהערכים והתכנים האלה הם מבחינתה "ייהרג ואל יעבור", תיכנס פנימה.
בג"ץ רק הפריע
ברור לי מדוע מי שמעוניין בהתנגשות ובפיצוץ דורש הסדרה של גיוס החרדים כאן ועכשיו; לא ברור לי מדוע מי שאכפת לו ממדינת ישראל ומעם ישראל דורש שבזמן מלחמה עם חמאס וחיזבאללה, נתחיל להשחיז חרבות ולחדד קלשונים על סוגיה כמעט בלתי פתירה, המלווה את מדינת ישראל מאז הקמתה.
הקטע העצוב הוא שלמעשה, הציבור במדינת ישראל כבר הסכים על כמה וכמה פתרונות לסוגיית גיוס החרדים, שהיו יכולים, כל אחד בדרכו, לפרק אט אט את המוקש הזה. לאחר עשורים של התגוששות ציבורית נחקק חוק טל, שהוכן בידי ועדה בראשות שופט בדימוס בבית המשפט העליון. הוא הוביל לפריצת סכר מסוימת ולהשתלבות חלקית, לא מושלמת, אבל כזו שלאורך זמן הייתה יכולה לנרמל את השירות הצבאי או הלאומי בחברה החרדית ולאפשר את השתלבותו של הציבור הזה גם בחיי הכלכלה.
אבל לשופטי בג"ץ ולתנועה לאיכות השלטון אצה הדרך, וחוק טל בוטל בבג"ץ. מאז חוקקה הכנסת שני חוקי גיוס. אחד שהוכתב על ידי יאיר לפיד, ואחד בממשלת נתניהו 2015־2019. שני החוקים בוטלו בידי בית המשפט העליון, והמשבר הפוליטי, שהתחיל מהצורך לחוקק חוק גיוס חדש, הוביל להקדמת הבחירות ב־2019 ולחמש מערכות בחירות בשלוש שנים.
כל פסיקות בג"ץ לא הובילו לגיוס של בחור ישיבה אחד. התסריט הצפוי של התגוששות פוליטית לטובת חוק נוסף ששוב יבוטל בבג"ץ – לא יתרום דבר למדינת ישראל, לציבור החרדי או לשוויון בנטל. הגיע הזמן להפסיק את מחול השדים הזה. אין טעם בחוק גיוס חדש. אינני מתכוון לקרוא את החוק, לרדת לשום פרט מפרטיו, או להגיש עליו הסתייגויות או הערות. אצביע עליו בהתאם להנחיות הקואליציוניות והסיעתיות, אבל כל דקה שתוקדש לו היא בזבוז זמן ומשחק לידיהם של גורמים ציניים שרוצים לשסות אותנו זה בזה. לא אתן לזה יד.
מי שרוצה לקדם פתרון צריך לייצר מסגרות ידידותיות לטובת השתלבות החרדים בצבא ובכלכלה, להעניק תגמול כלכלי והערכה ציבורית למי שמשרתים ומשתתפים בנטל הביטחוני או החברתי, ולהבין שהפתרונות הנכונים הם בהישג יד, אם רק ניתן לכנסת, לזמן ולעם ישראל על כל חלקיו לעשות את שלהם.
