נשיא ברזיל לואיז אינסיו דה־סילבה המכונה לולה הפתיע השבוע רבים וטובים – לא רק בישראל אלא גם בברזיל – כשהאשים את מדינת ישראל ברצח עם בעזה ואף השווה את מעשיה ברצועה למעשיו של אדולף היטלר. וזה הנוסח המדויק של דבריו: "מה שקורה ברצועת עזה איננו מלחמה אלא רצח עם. זו אינה מלחמה של חיילים נגד חיילים, זו מלחמה בין צבא עם יכולות ומוכנות גבוהה לבין נשים וילדים. מה שקורה ברצועת עזה לעם הפלסטיני לא קרה בשום תקופה אחרת בהיסטוריה", אמר הברזילאי ואז עצר ותיקן את עצמו: "בעצם, זה כן קרה לפני כן: כשהיטלר החליט להרוג את היהודים". בעקבות האמירה החמורה קרא משרד החוץ לשגריר הברזיאלי לשיחת נזיפה ביד ושם.
ההכרזה על לולה כפרסונה נון־גרטה הייתה אולי נכונה מוסרית אך לא מדויקת מבחינה דיפלומטית. היא כשלה בחשיפת החיבורים של ברזיל לפוטין, בשבוע שבו העולם הזדעזע ממותו של נבלני
מה אנחנו צריכים לגזור מזה? לולה הוא המנהיג הראשון מקרב מדינות BRICS שהגיב על מותו של נבלני, אבל רק השני שקורא למלחמה בעזה רצח עם. קדם לו בעניין הזה נשיא דרום אפריקה מטמלה סיריל רמפוזה, שלקח את ישראל להאג. ושניהם מנהיגים מובילים בארגון BRICS, ארגון כלכלי המאחד את כלכלות ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה.
במקור, החברות בארגון הן מדינות שהשתייכו בעבר לגוש המדינות הבלתי מזדהות, שהיו בעיקרן פרו־סובייטיות או פרו־סיניות ואנטי־קולוניאליות. החזון הסוציאליסטי האנטי־קפיטליסטי עבר מאז אבולוציה מרחיקת לכת, והיום מדינות BRICS שואפות בעיקר לייצר גוש כלכלי שיהיה חלופה עוצמתית לארה"ב ולכלכלת המערב. ואף שחלק מהמדינות כבר מזמן אינן מעמד פועלים מדוכא אלא מעצמות כלכליות בעצמן, כמו ברזיל למשל, התחושות האנטי־קולוניאליסטיות ונרטיב הקיפוח ההיסטורי הם עדיין דבק מאחד רב־עוצמה נגד כל מה שמייצג את ארה"ב והמערב.
בקיץ שעבר הצטרפה איראן לארגון. בהמשך הוזמנו להצטרף גם מצרים, ערב־הסעודית, אתיופיה ואיחוד־האמירויות. כעת גם ונצואלה בדרך. אחד השחקנים המובילים ב־BRICS הוא כמובן נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שעומד גם מאחורי צירוף איראן לארגון. השאיפות של המדינות המובילות, במיוחד של רוסיה, סין ואיראן, מרחיקות לכת הרבה מעבר לשיתוף פעולה כלכלי. מרכז ההשפעה הפוליטי־מדיני שהן מקדמות, מתיימר להיות כלי עוצמתי לסיכול משטר הסנקציות המערביות. יתרה מכך, בשנת 2024 מגיע תורה של רוסיה לעמוד בנשיאות הארגון, ופוטין כבר הכריז כי בכוונתו להגביר את פעילותו במערכת המוניטרית והפיננסית הבינלאומית, במטרה לקדם פעילות במטבעות לאומיים במקום בדולר אמריקני. הוא שואף למנף את הארגון באופן שיביא לשינוי פרדיגמה וישים קץ להגמוניה של הכלכלות המערביות בכלל והתלות בארה"ב בפרט.
ללולה, שצמח להיות מנהיג פועלים ובהמשך פוליטיקאי בינלאומי, יש סימפטיה רבה לחזון הזה. מכיוון שכך, לא ממש מפתיע שבשנה שעברה הוא אישר לשתי אוניות מלחמה איראניות לעגון בנמל ריו, בניגוד מפורש לבקשה אמריקנית.
החובות נעלמו
כאמור, לא רק ללולה יש יחסים קרובים עם פוטין. גם לנשיא דרום אפריקה רמפוזה יש איתו מערכת יחסים הדוקה. זוכרים כיצד נהגנו כאן בישראל למנות בגאווה את מספר המפגשים פנים אל פנים בין נתניהו לפוטין טרם הפך למצורע בינלאומי? מנינו שמונה־תשעה כאלו. ובכן, רמפוזה, נשיא דרום אפריקה ומראשוני האוליגרכים השחורים של דרום אפריקה, קיים 13 כאלה. על מה יש להם לדבר? כנראה לא מעט. כי אם להתחקות אחר טיב היחסים בין רוסיה לבין ANC, מפלגת השלטון שרמפוזה עומד בראשה, היחסים כנראה קרובים במיוחד. יש לכך רקע היסטורי. אנשי המפלגה עברו אינדוקטרינציה וקיבלו תמיכה מסיבית פוליטית, חומרית ואידיאולוגית מרוסיה הסובייטית. היחסים נשארו קרובים גם לאחר התפרקות ברית המועצות.
וכן, כאשר רמפוזה הפתיע במהלך שלקח את ישראל להאג, עלו ספקולציות בשאלה אם איראן או קטאר הן ששילמו לדרום אפריקה לקדם את התביעה. לא בדיוק לדרום אפריקה המדינה, אלא למפלגת השלטון השקועה בחובות קטסטרופליים ולראשונה אחרי 30 שנה עלולה להפסיד בבחירות. מה שעורר את התהיות היה העובדה שסמוך מאוד לפתיחת ההליך נגד ישראל בהאג, חובות המפלגה כוסו באורח פלא. ב־ANC לא ממהרים לחשוף את מקורות המימון. התקשורת בדרום אפריקה תצטרך לעמול קשה לחשוף כיצד התרחש הנס הפיננסי הזה, אולם אחת ההערכות המובילות כעת, היא שהעומד מאחורי המהלך הוא פוטין בכבודו ובעצמו. ומאין הכספים? על פי התקשורת בדרום אפריקה אחת האופציות המובילות היא חברת כרייה רוסית הפועלת במדינה, שבראשה עומד אוליגרך ממקורבי פוטין. מופרך? ממש לא. מעורבות רוסית במימון מפלגות פרו־פוטיניסטיות היא דרך פעולה מוכרת. ולא צריך להרחיק לכת; הפרשה הידועה ביותר היא כמובן פרשת ההלוואות מבנקים רוסיים למארין לה־פן, ראש הימין הקיצוני בצרפת.
שורה תחתונה: פוטין, המצורע הבינלאומי התורן, אינו הולך לשום מקום. הוא מנהל את BRICS, הוא ממש לא חושש מהנשורת הגרעינית של מות נבלני – אולי אפילו להפך – ולא עושה חשבון אלא משליט תודעת טרור מבית ומחוץ. לצידו עומדים ראשי מדינות כמו ראיסי האיראני, רמפוזה הדרום אפריקני ולולה הברזילאי. ולא הזכרנו את הברית עם שי הסיני ואת ארדואן הטורקי באגפים. והוא לא האלמנט היחיד בפרדיגמה הבינלאומית הזו ההולכת ומתהווה. שחקנית נוספת היא קטאר, שכדרכה רוקדת על כל החתונות. אם במשא ומתן, תחילה מסכסכת ואחר מתווכת, ואם במשחק הכלכלי – מצד אחד רוכשת נכסים בהיקפים אדירים במדינות המערב ומשווקת להן גז נוזלי, ובמקביל מנהלת מערך השקעות אדיר בדרום אפריקה ובברזיל בהיקפים של מיליארדים. בעיקר דרך חברת "קטאר גז".
בישראל, שמבינה את המשחק הדו־פרצופי של קטאר, ואת החיבור בין נשיא דרום אפריקה לפוטין, צריך היה להבין גם את הרקע להתנהלות של נשיא ברזיל. לולה הרי ביקר פה כמה פעמים, הוא כבר עשה את שיעורי הבית שלו ביד ושם. האמירה שלו לא הייתה משהו ספונטני. לכן, ההחלטה לקחת את השגריר לסיור לימודי ביד ושם ולהכריז על לולה כפרסונה נון־גרטה, הייתה אולי נכונה מוסרית אך לא הייתה מדויקת מבחינה דיפלומטית. גם כי היא השאירה את המילה האחרונה ללולה, וגם כי היא כשלה בחשיפת החיבורים של לולה לפוטין. ועוד בשבוע שבו העולם כולו מקבל בזעזוע את הידיעה על מותו של נבלני.
התובנה המתבקשת מכל זה היא שהמלחמה בעזה כבר מזמן איננה עניין בינינו לבין חמאס. היא ביטוי לשינוי פרדיגמה ביחסים בינלאומיים. שינוי ביחסי כוחות. לכן החות'ים הם כבר חלק בלתי נפרד מהמערכה, וכמובן לבנון; ובמשחק השח הגדול הזה שבו משחקות גם מדינות BRICS מול ההגמוניה של כלכלת המערב, ישראל היא חלק בלתי נפרד מן הפאזל שכולם שולחים אליו יד כעת. ולכן, המסקנה היא שכדי לא להיחבט ולהיזרק משולחן המשחקים ישראל צריכה כנראה להצטרף כמה שיותר מהר ליוזמה האמריקנית ולנהל את היום שאחרי המלחמה, כולל תהליך הנורמליזציה עם סעודיה, תוך כדי תנועה. 
