לא ברור אם וינסטון צ'רצ'יל הוא אכן מי שאמר שאסור לבזבז משבר טוב, אבל העצה עצמה ודאי נכונה. מה שאנחנו חווים עכשיו עונה בהחלט להגדרה "משבר טוב", והוא בא לידי ביטוי במונח אוקסימורוני נוסף: צמיחה שלילית. ערב המלחמה, תחזית הצמיחה של בנק ישראל עמדה על 3%. בסיכום שנת 2023 מדדה הלמ"ס צמיחה של 2% בלבד, עקב המשבר. אם לוקחים בחשבון גם את הגידול באוכלוסייה, מקבלים ירידה שנתית של 0.1% בתוצר לנפש. כלומר, צמיחה שלילית.
מה זה בכלל אומר? האם צמיחה שלילית מרמזת על קיומה של קמילה חיובית? במילים פשוטות, מדי שנה סוכמים את כלל המוצרים והשירותים שיוצרו וקוראים לזה תמ"ג (תוצר מקומי גולמי). השינוי השנתי בסכום הזה נקרא צמיחה, ובשנה הקודמת נהנינו מצמיחה של 6.5%. אבל מדינות גדולות מייצרות יותר פשוט כי הן גדולות, ולכן כדי לקבל מושג על רמת החיים מחלקים את הסכום במספר התושבים – תוצר לנפש. אלא שב־2023, במקום לעלות, אצלנו הוא ירד.
הרבעון הרביעי של 2023 היה קטסטרופה. המשק התכווץ בשלושת החודשים מאז אוקטובר בכמעט עשרים אחוזים, והפתיע לרעה אחרי תחזיות הכלכלנים שפורסמו בבלומברג וצפו ירידה של 12% בלבד. זה כולל ירידה דרסטית של 70% בהשקעות, 42% בייבוא, 18% בייצוא ו־27% בצריכה הפרטית. הסעיף היחיד שעלה הוא הצריכה הציבורית (עלייה של 88%), "הודות" להוצאות הביטחון שזינקו ב־640%, עוד לפני שהכנסנו לחישוב את שנת 2024.
הרבעון הקשה הוביל לכך שבסיכום שנת 2023, איכות החיים שלנו נפגמה עם ירידה של 2.8% בצריכה הפרטית לנפש. כל אחד מאיתנו נאלץ לוותר מעט על צריכה שוטפת (מזון, משקאות, טבק, דיור ודלק) שירדה ב־1.6%, ובעיקר ויתרנו על מוצרים שמוגדרים "בני קיימא למחצה" כמו הלבשה, הנעלה, טקסטיל, בידור ופנאי, שצריכתם ירדה ב־14.2%. בלמ"ס הציגו השוואה בינלאומית שממנה עולה כי במדינות ה־OECD הצריכה הפרטית לנפש עלתה ב־1.6%.
חשוב לציין, כמובן, שהירידות האלה משקפות לאו דווקא את מצבו הכלכלי הקשה של הפרט, אלא גם את מצבו הנפשי בחודשי המלחמה הראשונים והשינוי בטעמו. ובכלל, סביר להניח שנראה התאוששות בנתוני הצמיחה ברבעון הראשון של 2024, כשעם ישראל חוזר לחנויות וגם לשוק העבודה. הכלכלן הראשי במשרד האוצר פרסם השבוע שבחודש ינואר נותרו כ־180 אלף ישראלים שנעדרו מעבודתם מסיבות הקשורות למלחמה, לעומת החודש הראשון למלחמה, אז נעדרו כ־765 אלף מועסקים.
אפילו מחוז הדרום, שספג את הפגיעה הקשה ביותר בחודש אוקטובר, הראה התאוששות מרשימה, ועד סוף השנה הלועזית הצמצום בתעסוקה ירד מ־60 ל־11 אחוזים בלבד. בשאר המחוזות המצב טוב אפילו יותר. הבעיה העיקרית שנותרה היא מחוז הצפון, שגם אחרי שלושה חודשי מלחמה דיווח על צמצום של 24% בתעסוקה, רבע מכוח האדם.
בחלוקה למגזרי תעסוקה, ניכרת הפגיעה הייחודית בענפי הבנייה והחקלאות. מחסור של 100 אלף פועלים הוביל לצניחה של 95% בהשקעה בבנייה למגורים, ולירידה שנתית שמאפילה אפילו על שנת 2020, עם הסגרים של מגפת הקורונה. המצב כבר גבה מאיתנו יותר מחצי אחוז בתוצר השנתי, ואפשר רק לדמיין מה הוא יעשה למחירי הנדל"ן בעתיד. קרן האור היא, כרגיל, ענף ההייטק, שתרם לשינוי החיובי בתוצר יותר מכל סקטור אחר, וגם איזן קצת את הירידה בנתוני הייצוא, עם עלייה שנתית של 12% בייצוא חברות ההזנק (סטארטאפים).
כל המספרים האלה עוזרים לנו לראות את המציאות בצורה בהירה יותר: אין ספק שכלכלת ישראל ספגה מכה, אבל היא נמצאת במגמת התאוששות. הנתונים השליליים, כמו הורדת דירוג האשראי, הם כואבים אך בלתי נמנעים. זה מה שקורה כשיוצאים למלחמה בעלות של יותר מ־250 מיליארד שקלים, שבהשוואה אליה צוק איתן או מלחמת לבנון השנייה ניכרות בקושי על הגרף.
אבל כאן גם מגיעה התזכורת הצ'רצ'יליאנית על בזבוז משברים. כדי להתמודד עם הגדלה דרמטית בתקציב הביטחון ועם גידול ניכר בגירעון, כדי להיערך לאפשרות של מכה קשה נוספת בעקבות מלחמה כוללת עם חיזבאללה ואיראן, וכדי לצלוח תקופה של צמצומים ולחזור להרים את הראש – מדינת ישראל חייבת לבצע שינוי דרמטי לכיוונים של צמיחה, ולא להסתפק בטריק החביב על פוליטיקאים: לזרוק כספים על הציבור ולהדביק עליהם פתק "מנועי צמיחה".
משבר בסדר גודל כזה הוא הזדמנות לנער את המשק הישראלי. לפתוח אותו באמת למסחר, לייעל אותו, לנקות שכבות של ריקבון ושומן מהשירות הציבורי, לבטל משרדי ממשלה מיותרים עד מבוכה, להסיר עיוותי מס, וכמובן – לשנות את מערך התמריצים המעוות מול המגזר החרדי. אבל שר האוצר בצלאל סמוטריץ' וראש הממשלה בנימין נתניהו החליטו, לעת עתה, לבזבז משבר טוב בשביל מור־אוף־דה־סיים. השניים קיצצו כמה מיליארדים, כמתבקש, אבל כללו בהם תשתיות ותוכניות שהן באמת מנועי צמיחה והשאירו את המשק ותחלואיו כבעיות לממשלות העתיד. עולם כמנהגו נוהג.
נכון, חלק מהביקורת שמוטחת בהם קטנונית, עוסקת בשוליו של המתחם הכלכלי, מתעלמת מהתמונה הרחבה ונגועה במניעים פוליטיים, אבל אחרי התגובה המביכה של סמוטריץ' לסוכנות דירוג האשראי מודי'ס, ברור שההנהגה הכלכלית שלנו התמכרה לתחושת הנרדפות במקום לקלוט את גודל האירוע. כדאי להזכיר להם עוד משפט של צ'רצ'יל: "ישנם הרבה שקרים שמסתובבים בעולם, הדבר הנורא הוא שחצי מהם נכונים".
מלחמת הסחר
בכנס שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לסיכום השנה הכלכלית, עלתה נקודה נוספת המתארת את כישלונם של החות'ים להטיל מצור סחר על ישראל. מנַהל תחום סחר חוץ בלמ"ס הציג את נתוני הייבוא והייצוא ברבעון האחרון של 2023, והפלא ופלא – נרשמה עלייה בייבוא הסחורות. אם מנכים את כלי הרכב מהתמונה, ניתן לראות ירידה של אחוזים בודדים ביכולת של ישראל לקבל מוצרים, בוודאי לא ירידה קטסטרופלית כפי שחששו בתחילת המלחמה, בעקבות הצהרות הפיראטים בבאב אל־מנדב.
גם המצב המתוח מול מדינות האזור לא נותן את אותותיו בכלכלה. הסחר עם ירדן, הן בייבוא והן בייצוא, עלה מאז תחילת המלחמה, וכך גם ההובלה דרך היבשה שזכתה לכותרות רבות בשל ה"מעקף" שבנתה ישראל למצור החות'י, באמצעות סעודיה וירדן. גם טורקיה ממשיכה כמעט כרגיל ביחסיה הכלכליים איתנו, למרות ההשוואות התכופות של ארדואן בין ישראל לנאצים. הייצוא ממנה לישראל נמשך כרגיל; בייבוא נרשמה בחודש הראשון של המלחמה ירידה מסוימת במוצרים כמו עגבניות וכלי רכב אך בעיקר ברזל ופלדה. עם זאת, מאז נובמבר התהפכה המגמה בכל הקטגוריות לעלייה חדה. במקרה של הירידה בייבוא ברזל ופלדה נטען שהסיבה לא נבעה מהמתיחות הדיפלומטית, אלא מעצירת ענף הבנייה כאן בארץ.
משבר כזה הוא הזדמנות לנער את המשק, לפתוח אותו באמת למסחר, לנקות שכבות של שומן מהשירות הציבורי, ולשנות את מערך התמריצים המעוות מול המגזר החרדי
המצב עוד עשוי להשתנות בהתאם להתפתחויות במלחמה, אבל כבר ניתן ללמוד על כוחו האמיתי של האיום החות'י נגד כלכלת ישראל; על מצבן הכלכלי הקשה של ירדן וטורקיה, בנוסף למצרים שחווה משבר כלכלי עצום (וייבוא עצום של גז מישראל) שבו עסקנו לפני מספר שבועות; ובמיוחד על הצורך שלנו להישאר מעצמה כלכלית אזורית, במקביל להשבת דמותנו כמעצמה צבאית מקומית.
בן אדם, לא חצי נכה
שלוש שניות בדיוק חלפו מהרגע שהקלדתי בטלגרם "תו נכה" ועד שהגעתי לבוט שמבטיח להוציא לי "תג חניה לנכה" רשמי ומאושר על ידי משרד התחבורה לצמיתות, אפילו בלי שאצטרך לשתף מידע רפואי. התשלום יינתן רק אחרי שאקבל את התו הנכסף. השבוע שוב עלתה לכותרות מגפת תווי הנכה, שמעטרים כבר כל מכונית שמינית בישראל, ומונעים מנכים אמיתיים למצוא חניות פנויות.
משרד התחבורה הרים ידיים, ורק בשנתיים האחרונות הונפקו כך 121 אלף תווי נכה חדשים, מתוך כ־340 אלף בסך הכול. בשנת 2017, לשם השוואה, הונפקו כ־22 אלף תווים בסך הכול. על ערוץ הטלגרם שמצאתי מנויים 180 אלף איש, והוא מציע תפריט עם אפשרות להנפיק רישיון, תעודת בגרות, פטור מתור ורישיון לנשק, או למחוק נקודות תעבורה בגין עבירות תנועה – הכול תמורת תשלום, כמובן. יש אפילו מבצעי 1+1 ("הנחה לתו נכה למי שרכש טסט דרכי"), והערוץ מתפאר בכתבות שפורסמו בתקשורת בנושא. די ברור שהם מפעילים אנשים מתוך המערכת הממשלתית.
עם הצטרפותם של אלפי נכי צה"ל חדשים, מן הראוי שמישהו ישים סוף למידת סדום העקומה שהתפתחה כאן. משרד התחבורה צריך להוביל רפורמה דרמטית לניפוי הזייפנים ממצבת הנכים ולפינוי שלהם מהחניות הכחולות. זה ידרוש קצת אומץ, רבים יתקוממו, המשרד עשוי לחטוף אפילו אייטמים שליליים בתקשורת רחמנא ליצלן. אבל מה נאמר? אם חסר שם אומץ, תמיד אפשר לבקש תרומה מחייל שאיבד רגליים בפיצוץ מטען בעזה.
