רַשמי הוצאה לפועל לא נוהגים לכתוב החלטות באורך חמישים עמודים, ובטח לא לפתוח אותן בשירים ("פרח" של צרויה להב ויהודה פוליקר), אבל ההחלטה החשובה שקיבלה עידית גור־אריה בהחלט מצדיקה את העבודה הסמינריונית שכתבה.
את התיק פתחו הוריה של דליה למקוס ז"ל נגד המחבל מאהר אל־השלמון שרצח את בתם. במרץ 2015 דרס המחבל את למקוס בצומת אלון־שבות, ודקר אותה לא פחות מ־20 דקירות. במהלך הפיגוע הוא ניסה לרצוח עובר אורח נוסף. על המחבל נגזרו שני מאסרי עולם וקנס של קרוב לארבעה מיליון שקלים.
משפחת למקוס גילתה שהמחבל מקבל מהרשות הפלסטינית משכורת חודשית. הרשות מממנת משפחות של מחבלים כלואים על פי תבחינים המתייחסים לחומרת העבירה שבה הורשעו ולמשך המאסר שנגזר עליהם. על פי תבחינים אלה משפחתו של מאהר זכאית למשכורת ברף הגבוה ביותר (12,000 שקל בתוספת מאות שקלים לאישה ולכל ילד), והתובעים דרשו לעקל את המשכורת הללו. מכיוון שלרשות המיסים אין גישה ישירה לחשבונות פלסטיניים, הדרישה הייתה לעקל את הסכום מתוך כספי המיסים המגיעים לרש"פ ומוחזקים בידי ישראל.
ההליך המשפטי שנפתח ב־2018 היה ארוך וסבוך, וההחלטה של הרשמת סוקרת את גלגוליו הרבים. מעבר לשאלות הפרוצדורליות (הכוללות פשלה של עורך הדין ששכח לצרף תצהיר), השאלה המשפטית המרכזית היא זכות החייב בעיקולה של זכות עתידית או זכות מתחדשת. ההלכה המשפטית מבחינה בין עיקול זכות עתידה שהתגבשותה בעתיד היא ודאית (כמו חוב פסוק המשולם בתשלומים), לעיקול זכות שאיננה חלוטה.
הראיה המרכזית שהביאו התובעים היא סעיף 6 ל"חוק האסירים ו(האסירים) המשוחררים" הפלסטיני. החוק הזה קובע כי "הרשות הלאומית תעניק לכל אסיר, וללא אפליה, קצבה חודשית בתוך הכלא ותקצה לו קצבת ביגוד פעמיים בשנה בממוצע בהתאם לתקנון שיפורסם בעניין זה". "אסיר" מוגדר "כל מי שיושב בבתי הסוהר של הכיבוש על רקע השתתפותו במאבק נגד הכיבוש". עוד נכתב בחוק הפלסטיני כי "האסירים והאסירים המשוחררים הם נדבך לוחם, וחלק בלתי נפרד מרקמת החברה הערבית הפלסטינית, וסעיפי חוק זה מבטיחים חיים בכבוד להם ולמשפחותיהם".
יש כמה נקודות מעניינות ב"חוק" הפלסטיני: המשכורות משולמות למחבלים מכל הארגונים, כל עוד הם נאסרו על רקע פעילות טרור, ואילו אסירים פליליים אינם זכאים למשכורת הזו. עוד קובע החוק הפלסטיני כי מחבל שנכנס לכלא כקצין צעיר, צפוי לקידום אוטומטי כל כמה שנים, כך שבעת שחרורו לאחר 15 או 20 שנה יגיע לדרגת תת־אלוף או אלוף, עם המשכורת והתנאים הנלווים לכך. בנוסף, הרש"פ מתחייבת למצוא לו מקום תעסוקה, ואם לא תמצא הוא ימשיך לקבל את שכרו הגבוה לאחר שחרורו מן הכלא, גם אם אינו עובד. שר האסירים הפלסטיני לשעבר, אשרף אל־עג'רמי, הצהיר "כי אין מנהיג פלסטיני בעולם, לא עכשיו ולא בעוד מאה שנים, שיכול להפסיק משכורות של משפחות אסירים או משפחות שהידים".
בא כוח הרשות הפלסטינית העלה בדיון את הטענה המדהימה הבאה: "התקציבים האלה משמשים להחזקת מנגנוני הביטחון ברש"פ שמונעים פיגועים. רק שלשום עצרה הרשות מחבל לפני פיגוע. (חיוב הרשות עלול לגרור) פגיעה משמעותית בתקציב של הרשות, ויכול להגיע גם לקריסה שלה. בסוף זה יתפוצץ עלינו".
"אין בטענה זו דבר", ענתה לו הרשמת, "זולת ניסיון רפה לזרוע אימה ופחד בקרב האוכלוסייה בכלל ובמערכת המשפט בפרט, שמא כל חיוב של צד ג' בחוב הפסוק, עלול להשליך על מידת ההצלחה בסיכול פיגועים במדינת ישראל". תשובה פשוטה הרבה יותר הייתה בסגנון "טול קורה מבין עיניך": אם תפסיקו לשמן ולממן מחבלים לא תצטרכו לעצור אותם לפני הפיגוע. הרשות חויבה בסך 276,000 שקלים בגין חודשי המשכורת שנכללו בתביעה המקורית.
סוף להכלה
"זהו סיפור על נערה צעירה, שמחה ותאבת חיים, שבעת שבילתה עם חבריה בחופשת קיץ באילת, שתתה משקאות אלכוהוליים רבים יתר על המידה עד כדי ערפול חושים. איתרע מזלה של המתלוננת, אשר בעת שחשה לא בטוב בשל שתיית האלכוהול פגש בה הנאשם 2 ששיחר לטרף. בתפנית חדה ומסויטת בעלילה, הפך בילוי עם חברים לאירוע קשה ופוגעני, שבו במשך שעה עברה המתלוננת מסכת של פגיעות מיניות על ידי מספר רב של משתתפים. אותו חדר שבו הוסרו כל העכבות, והאנושיות והמוסר נותרו מחוץ לו, הפך בהרף עין ל'סדום ועמורה'".
גזר הדין למורשעי פרשת האונס באילת מהווה תקדים חשוב במאבק בעבירות מין חמורות. תיקון 56 לחוק העונשין שנחקק בשנת 2000, החמיר את הענישה על אונס קבוצתי והעמיד אותה על רף מקסימלי של 20 שנות מאסר (סעיף 345 (ב)(5) לחוק העונשין). בשלב הטיעונים לעונש הביאה התביעה תקדימים משבעה גזרי דין שהוטלו על מעורבים באירועי אונס קבוצתי, הטווחים היו בין 12 ל־18 שנות מאסר. ההגנה הביאה מנגד חמישה פסקי דין שבהם הטווחים היו בין שנתיים ל־13 שנים. על הרקע הזה פסק הדין שניתן השבוע – 22 שנה לאיסי רפאילוב ו־14 שנה לאיליזיר מאירוב – הוא תקדימי.
השופטים מפרטים את השיקולים לחומרה. בראש ובראשונה היעדר הבושה, 11 גברים מול צעירה שיכורה מעולפת, "הפומביות, העידוד, הצחוקים, הגיחוך והביזוי, כשכל אחד מהנוכחים מעודד את האחר בנוכחותו, מעודד ומלבה את האש". השני הוא חוסר נטילת האחריות והיעדר החרטה. השופטים מציינים שגם בשלב הטיעונים לעונש הנאשמים "לא הביעו אף זיק של אמפטיה למתלוננת". השלישי הוא האונאה והתעתוע: רפאילוב "פנה אל המתלוננת בתואנת שווא כשהוא מציג את עצמו כפרמדיק או מגיש עזרה ראשונה, ואמר שהוא יושיט לה עזרה רפואית". הרביעי הוא ההתעללות לאחר מעשה, כשהנאשם שלח לנפגעת מסרונים לעגניים ומבזים ואיים עליה שהוא מחזיק בסרטון המתעד אותה מקיימת יחסים "עם 20 גברים". החמישי הוא הרקע העברייני העשיר של הנאשמים.
העונש החמור והתקדימי, המשווה בין אונס לרצח, הולם את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית. "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כ"ב, כ"ו). בימים כתיקונם בני אדם נורמליים לא זקוקים להרתעה כזו כדי להימנע מהשחתה מוחלטת של צלם א־לוהים שבקרבם. אבל אם כבר הגענו לאזורי החיוג של פילגש בגבעה, טוב עשו השופטים שהציבו קו אדום ברור המקיא את הרשעים הללו מתחום ההכלה של החברה.
