חקיקתו של חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (להלן: "חוק הלאום") עוררה סערה, בעיקר בגלל הטענה שחוק היסוד התעלם מהעיקרון הדמוקרטי של שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה, שעליו הוכרז במגילת העצמאות עם הקמת המדינה. הדיון התמקד, איפוא, בשאלת זכויות המיעוטים במדינה (ערבים, דרוזים ועוד). בכך אין בכוונתי לעסוק במאמר זה.
מיקוד הדיון הציבורי רק בשאלת זכויות המיעוטים בחוק הלאום העלים מהעין הציבורית את אחד החידושים העיקריים שחוק היסוד צופן בחובו. זהו חידוש מהפכני שכל כולו בהיבט הפנים-יהודי, ללא קשר לשאלות של שוויון זכויות המיעוטים במדינה. לראשונה, קובע חוק הלאום, כי מדינת ישראל הינה מדינה "יהודית" במובן הלאומי-מדיני ולא במובן הדתי. אין בחוק הלאום איזכור כלשהו לעקרונות היהדות או ההלכה היהודית או אפילו המורשת היהודית.
שני חוקי יסוד נחקקו בשנת 1982: "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק". חוקים אלה עיגנו שני עקרונות קונסטיטוציוניים בשיטת המשפט הישראלית: האחד – "זכויות היסוד של האדם בישראל יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". כלומר, אימוץ של עקרונות מגילת העצמאות (הערת אגב: מכך התעלמו רוב רובם של מבקרי חוק הלאום). והשני – ערכיה של מדינת ישראל הם ערכים של "מדינה יהודית ודמוקרטית". מאז חקיקתם של שני חוקי היסוד הללו, קיימת מחלוקת שטרם נפתרה לגבי שתי שאלות קרדינליות: מהי המשמעות של צמד הערכים "יהודית" ו"דמוקרטית", והאם הם יכולים – מעצם טיבם ומהותם – לדור בכפיפה אחת.
חוק הלאום מוביל לפתרון מסויים מאוד של מחלוקת זו שאותו אסביר להלן.
יהדות היא מושג בעל כפל משמעויות – הן משמעות דתית (שייכות לדת היהודית ע"פ עקרונותיה הדתיים) והן משמעות לאומית (שייכות לעם או ללאום היהודי). כאשר נשאלו השאלות כלפי הדילמה האם צמד המונחים "יהודית" ו"דמוקרטית" יכולים – קונספטואלית – לדור בכפיפה אחת, הכוונה הייתה להתנגשות בין עקרונות הדמוקרטיה, כשיטה מדינית-פוליטית, לבין עקרונות היהדות כהלכה דתית. כך, למשל, עלתה השאלה האם העיקרון הדמוקרטי הבסיסי, שהריבונות במשטר דמוקרטי נתונה לעם, יכול לדור בכפיפה אחת עם עקרונות של הלכה דתית המכירה בריבונות אחרת – של ריבונו של עולם. וכן – האם כוח החקיקה של העם כריבון הינו אוטונומי, או שמא הוא יכול וצריך להיות מוגבל ע"י חוקים עליונים שמקורם אינו בעם הריבון (וקיימות שאלות נוספות הנובעות מהקשר זה).
נראה לי, ששאלות קשות אלה הפכו לבלתי רלוונטיות לאור חוק הלאום. חוק הלאום אימץ את ההיבט הלאומי של היהדות והתעלם מההיבט הדתי.
אין בחוק הלאום אזכור כלשהו לעקרונות היהדות או ההלכה היהודית או אפילו המורשת היהודית. הצעת החוק של השרים איילת שקד ויריב לוין אימצה לתוך חוק היסוד את העיקרון ש"המשפט העברי ישמש מקור השראה למחוקקים ולשופטים בישראל". בנוסח הסופי, חוק הלאום איננו כולל הוראה זאת. אפילו את ההצעה (שכבר מעוגנת בחוק יסודות המשפט משנת 1980) לפיה "עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל" ישמשו הפתרון לשאלות משפטיות שלא ניתן למצוא להן תשובה בדין הישראלי הקיים, לא מצא חוק הלאום לנכון לאמץ ולשדרג לדרגת חוק יסוד.
בנוסף, חוק הלאום קובע שארץ ישראל היא "מולדתו ההיסטורית של העם היהודי". אין מדובר בזכויות דתיות, בהבטחה שמקורה בתורה, אלא בזכויות "היסטוריות" של "העם היהודי". חוק היסוד קובע גם, כי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי". זו אינה "הארץ המובטחת" במובנה הדתי אלא מדינת לאום יהודי. אמנם סעיף 1(ב) מזכיר גם את את הזכות "הדתית" כחלק מרשימת זכויות (טבעית, תרבותית והיסטורית) שמעניקות לעם היהודי את הזכות להגדרה עצמית. זכות ההגדרה העצמית הינה זכות לאומית- מדינית מובהקת שאין לה שום קשר לזכויות דתיות או לעקרונות דתיים.
מכאן, שחוק הלאום התנתק מהדילמה הדתית שבצמד המונחים מדינה "יהודית" ו"דמוקרטית". מדינת ישראל, לפי חוק הלאום, הינה מדינה "יהודית" במובן הלאומי-מדיני ולא במובן הדתי. זוהי אמירה רבת משמעות. האם זו תחילת הדרך להפרדת הדת מהמדינה?!
האם הצד הדתי של המפה הפוליטית בישראל מודע לחדשנות זו של חוק הלאום? האם ישלימו עם יישום ופרשנות באמצעות בג"צ שיתירו את הקשר הגורדי בין "יהודית" ו"דמוקרטית" מההיבט הדתי, או שמא ירימו קול מחאה וזעקה, שלא תהא קטנה מזעקות המיעוט הדרוזי, למשל?
הכותב הוא מייסד ויו"ר משרד עורכי הדין ליפא מאיר ושות'
