אני בוגר של תכנית מצטיינים, בן 35. התחלתי ללמד לאחר שנים של עבודה ב'מקיף' של המערכת, בחינוך הבלתי פורמאלי – הדרכת מסעות במסגרת 'מסע ישראלי', הקמת המכינה הקדם צבאית לנוער נושר בבקעת הירדן והדרכה שם, עבודה במשרד החינוך – החלטתי ללכת ל'חזית' עצמה, לבתי הספר, היכן שבאמת נדרש מאמץ חברתי. אחרי שנתיים פרשתי מהמקצוע. למה?
–תחקיר מקור ראשון: מדוע רבים מהמורים הצעירים נושרים מהמערכת
- תחושה שהתקבלה שאני בתחתית שרשרת המזון החברתית והכלכלית במדינה: האמירה הכללית הזאת מורכבת מהרבה פרמטרים ונושאים קטנים שמצטברים לידי תמונה גדולה:
- שכר שאי אפשר לקיים ממנו משפחה בלי לעבוד בעבודה נוספת אחה"צ. היום כשאני עובד בשירות המדינה, גיליתי שחצי מהתוספות הבסיסיות ששירות המדינה נותן לכל עובדיו ושהופכים את המשכורת של עובד מדינה למשהו מכובד – פשוט לא ניתנות למורים. למה? כי עובדי מדינה דאגו לעצמם, והמערכת כנראה יותר מעריכה פקידים במשרדי ממשלה מאשר מורים. אני זוכר שראיתי תלוש של מורה ותיקה למדעים שעבדה במשרה מלאה, 30 שנים במערכת, על סף פנסיה. התלוש עמד על 8,500 שקל (נטו). התביישתי בשבילה. התביישתי בשבילי ובשביל כל המדינה.
- תנאים מבזים: חדר מורים קטנצ'יק, אין תקציב לחלב טרי אז שותים חלב עמיד בכוסות פלסטיק עם נס קפה אבקתי של עלית. אין כיבוד אף פעם. אין תנאים בסיסיים של עובד בארגון שמכבד את עצמו. גם המתקנים עלובים, ציוד מחשוב דל ומיושן, מדפסות שכמעט תמיד חסר בהן דיו, חוסר כרוני בדפי A4.
- ויותר מהכול הייתה הבושה. מחוץ למעגל החברים האידיאליסטיים שלי, בקרב חברי הילדות שלי מאזור המרכז – מורה הוא לוזר. מורה הוא אדם שלא הצליח להתקבל למקצוע אחר ובחר במקצוע הכי פחות נחשב, מכניס, מעניין ונוצץ.
- המערכת כולה לא עובדת:
ב-30 השנים האחרונות בוטל החינוך המקצועי בישראל. כמו הרבה מעשים חסרי מחשבה – גם כאן הכוונה המקורית הייתה חיובית: אחרי שנים של הסללת בני עדות המזרח לחינוך מקצועי – הוחלט לנקות את המערכת מהעוולה הנוראית הזו, ולתת לכל נער ונערה אפשרות ללמוד לבגרות עיונית. העניין הוא ששפכו את התינוק עם המים. החינוך המקצועי בוטל למרות שברמה הפדגוגית והנפשית חצי מהילדים במערכת החינוך זקוקים לחינוך שיש בו ממד פיסי של עשייה ויצירה – ולא רק למידה עיונית פאסיבית.
המגמה הזו זכתה לגיבוי של משרד האוצר. סדנת רכב מודרנית עם מחשבי רכב של פולקסווגן ורכב ניסויי שעליו ניתן להרכיב רדיאטור ולעבוד – עולה מיליונים. לעומת זאת בשביל ללמד גיאוגרפיה או ספרות – כל שנדרש הוא מורה, טוש ולוח.
המגמה הזו יוצרת תסכול בקרב חלק אדיר מהתלמידים שפשוט לא מבינים מה רוצים מהחיים שלהם. הלימוד העיוני זר להם ולא תורם דבר מלבד בגרות חלשה שהם בקושי עוברים. זה מייצר תעשייה של סימום מריטלין. זה מייצר המון תלמידים שבאופן עמוק לא מסוגלים להביא את עצמם לידי ביטוי.
בתיכון בו עבדתי היו שלוש רמות של כיתות 'מופרעים'. אותי הכניסו לכיתת החינוך מיוחד (רגשי), עם התלמידים הקשים ביותר שהמערכת לא יודעת להתמודד איתם. נדרשתי להגיש אותם לבגרות בהיסטוריה, אזרחות ומתמטיקה. לא הוכשרתי ללמד בכיתה כזו. זרקו אותי למים ואיחלו לי בהצלחה. הייתי צריך ללמד ילדים שלא יודעים איך לאיית את השם שלהם, מה זה סינוס וקוסינוס ואיך גל סינוסיאדה מתנהג. הייתי צריך להסביר להם מושגים מופשטים כמו לאומיות. השקעתי המון מחשבה בשיעורים הללו, אבל מרבית הזמן המסכנים לא הבינו מה אני רוצה מהם. האבסורד הגדול היה שהצלחתי. מתוך 10 תלמידים בכתה – 9 עברו בגרות, על ציונים של 58-65. בגרות 'עוברת' שאולי תספיק להם בשביל להתקבל כמוכרי נעליים בטופ-טן.
במקום לעבוד עם הילדים המדהימים הללו בחוץ, לתת להם לבטא את עצמם, לתת להם ליצור וללמוד דרך הידיים, לעזור להם לעבור את השנים המבלבלות של גיל הנעורים בצורה משמעותית – במקום כל זה, שרפנו את מרבית זמנם על לימוד מתסכל, שלא תרם להם דבר זולת כעס, אכזבה ושיממון רגשי ומחשבתי.
- המערכת כולה לא עובדת פעם שנייה:
גם בכיתות החינוך הרגיל, עם ילדים נורמטיביים שיכלו ורצו ללמוד – התקבלה תחושה מתמשכת של מיאוס. מרבית הלימוד היום נעשה בדיוק כפי שנעשה לפני 150 שנים בתקופת המהפכה התעשייתית. למרות שלכל ילד יש סמארטפון, עדיין מאות מורים להיסטוריה יתחילו להכתיב חומר בצורה יבשה – לילדים שיכתבו אותו במחברות וישננו אותו לקראת מבחנים שלא יישאר מהם דבר דקה אחרי שיסתיימו. אם זה 'בית ספר מתקדם' – יהיה בו לוח חכם והמורה ישלח להם את הסיכום למייל. שיא השיאים הוא להראות לילדים סרטון מיו-טיוב במסגרת השיעור, אבל זה הכי מתקדם של מערכת החינוך הישראלית היום.
בתיכון בו לימדתי נעשה ניסוי ושולב בתוכו תיכון אנתרופוסופי. מהר מאוד מצאתי שפה משותפת עם מורי האנתרופוסופי, ובשנתי השנייה נתנו לי ללמד אצלם למרות שלא הוכשרתי בשיטת וולדורף. בכיתות הללו יכולתי לחרוג מהקו החינוכי הנוקשה שהוכתב ע"י משרד החינוך. לימדתי את החומר לבגרות, אבל סטיתי ולימדתי המון שיעורי העשרה: יצאנו לטיול מירושלים לת"א בעקבות השסע החברתי בישראל בין דתיים לחילוניים. ראינו סרטים על הרומנטיקה בגרמניה, על הפנתרים השחורים, על מלחמת יום כיפור ועוד. בסוף השנה העברתי את כל התלמידים בגרות, אבל בעיקר הרגשתי שעברנו תהליך יחד. הצלחתי להעניק להם דרך מחשבה והתבוננות שהביאו אותם למקום חדש. כמעט דבר מכל אלה לא קרה בכיתות הרגילות.
- פדגוגיה שקשורה במבנה שכר:
כלל הסכמי השכר הגדולים שנחתמו בשנים האחרונות בין ארגוני המורים לממשלה עיגנו את שעת החינוך הפרונטלי – לשכר השעתי שמתקבל עבורה, כאשר מספר הליבה עומד על 24 שעות (=משרה מלאה). שינוי פדגוגי שמחליף את הלימוד העיוני וההכנה לבגרות, ללימוד מבוסס הנחיה שאין בו בגרויות, שובר את הבסיס הכלכלי שעליו עומדות ההסכמות ההיסטוריות על שכר המורים.
הקשר הגורדי הזה בין מבנה השכר לפדגוגיה, מייצר מצב בו כל שינוי בשיטת הלימוד מערער את הסכמי השכר (המקודשים) שארגוני המורים הגיעו אליהם אחרי אינספור מאבקים.
ב'מטריקס' הזה שנקרא מערכת החינוך הישראלית – מתגלה שלאף שחקן אין אינטרס לשינוי. לא למורים ולנציגיהם, לא למשרד החינוך, ולא לממשלה ולמשרד האוצר. המצב הזה מנציח את הסטגנציה הפדגוגית שקיימת בישראל.
