הסערה שפרצה לאחרונה בעקבות ביקורת שהשמיע חבר הקבינט המצומצם גדי אייזנקוט על השימוש שעושה ישראל במושג "ניצחון מוחלט", הייתה רק שאלה של זמן. ההשקפות השונות של חברי הקבינט ושרי הממשלה באשר למטרות המלחמה ותמונת הניצחון שלה מלווים אותנו מיומה הראשון של המערכה. מבלי להיכנס לגופו של הוויכוח בקבינט, ראוי לברך על כך שעצם המחלוקת בו מעלה מחדש את הצורך בדיון רציני ומעמיק באשר לאופן בו ישראל צריכה להכריע את המלחמה ברצועת עזה.
נתחיל מהסוף: מי לא רוצה "ניצחון מוחלט"? זו הרי דרישה הגיונית ומוצדקת במלחמה. אזרחי ישראל רוצים הישגים, רוצים ביטחון, רוצים הכרעה – ורוצים ניצחון מוחלט.
אולם, אליה וקוץ בה, מי שטבע את המושג – בין אם היה זה ראש הממשלה או יועץ אסטרטגי כזה או אחר – "שכח" לפרט מה הוא כולל. מהו אותו "ניצחון מוחלט"? כיצד הוא נראה? האם הוא כניעת חמאס? האם הוא פירוק היכולת השלטונית שלו ברצועה? האם הוא שחרור כל החטופים? מבלי לפרק את המונח לפעולות מעשיות, הוא נשאר כסיסמא ערטילאית ריקה מתוכן.
המונח "ניצחון מוחלט", הכרחי ככל שיהיה, איננו מספק. בהעדר הגדרות ויעדים ברורים להשגתו, הוא עלול אף לגרום נזק. יש לזכור כי בעלות בריתנו ממתינות – בקוצר רוח רב, יש להודות – לסיום הלחימה. אויבנו עומדים בגבולות, צופים בנו ותוהים כיצד נסיים אותה.
על כן, צריך לומר, לצד הקריאה לניצחון מוחלט, עלינו להבין כיצד תיראה תמונת הניצחון. לשם כך, עלינו ליישם מספר עקרונות מעשיים על מנת להשיג ניצחון מוחלט.
ברמה המיידית, על מדינת ישראל להוביל שני מהלכים משמעותיים – האחד אסטרטגי והשני תודעתי. האסטרטגי הוא פירוק אונר"א. מאז 1948, אונר"א מנציחה את הסכסוך באמצעות שימור מעמד הפליט של מיליוני פלסטינים ובאמצעות חינוך לאנטישמיות ולפגיעה ביהודים. סגירת אונר"א לא רק תשרת את אזרחי ישראל והמאבק באסלאם הרדיקלי בטווח הארוך, אלא תסייע בטווח המיידי להכנסת גורמים חלופיים לרצועה שאינם מעודדים טרור ומהווים חלופה לשלטון חמאס. ברמה התודעתית, משפטים פומביים לפעילי הנוח'בה ולבכירי החמאס והודאה שלהם במעשיהם בפנים גלויות, היא קריטית למאבק של ישראל במכפישיה.
מבחינת סיום הלחימה, מדינת ישראל צריכה לייצר מציאות שבה האוכלוסייה בעזה מכירה במדינת ישראל. אסור לסיים את המלחמה באמצעות הסכם הפסקת אש אשר ישמר את התקווה העזתית לפגוע בישראל בעתיד.
יש לדרוש מכל אדם מעל גיל 18 לוותר על מעמד הפליט ועל זכות השיבה, להכיר בהפסד במלחמת 1948 ולזנוח את הדרישה לשחרור פלסטין מהים לנהר. בנוסף, יש להכיר בכך שהאידיאולוגיה החמאסית היא האחראית להרס ולחורבן בעזה ולהכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. ללא יישום ואכיפת תנאים אלו, כל שקל שיושקע בעזה בעתיד ילך לג'יהאד ועזה תצמיח, שוב, חורבן וטרור.
לאחר הכניעה המוחלטת של חמאס, עלינו לוודא שמיושמת "דה-חמאסיזציה" ארוכת טווח. לשם כך יש לבצע תהליכי דה-רדיקליזציה במשך שנים. תהליכים דומים התרחשו בגרמניה וביפן לאחר מלחמת העולם השנייה, כמו גם בסעודיה ואיחוד האמירויות ב-20 השנים האחרונות.
ברמה הניהולית-שלטונית, עלינו לעקור את חמאס מכל עמדות המפתח בהנהגה האזרחית בעזה. בנוסף, נדרש שינוי חינוכי משמעותי שכולל הסרת תכנים אנטישמיים ואנטי-ציוניים מספרי הלימוד, תוך אכיפה קפדנית על המורים ועל בתי הספר. כמו כן, על ספרי הלימוד לעבור אישור על ידי ישראל, תוך שימת דגש על תכנים היסטוריים והאופן שבו מלחמת ה-7 באוקטובר מוצגת. ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, ועל כן יש לקבע את הנרטיב של ישראל ולא של חמאס.
הצלחתם של השינויים תימדד ביכולת שלהם להיות רלוונטיים לטווח ארוך. זהות הגורם שישלוט בעזה היא קריטית על מנת לשמר את ההישגים של ישראל לאורך זמן לשינוי משוואה היסטורי. לכן, אסור שהגורם שישלוט בעזה ביום שאחרי יהיה ליברלי או בעל גישה מערבית, אלא כזה שמבין את המנטליות הערבית, יודע לשלוט באוכלוסייה ערבית ובעל הגישה המתאימה לאכוף חוק וסדר במרחב הציבורי. הוא יצטרך לפעול בשיתוף פעולה מלא, רציף וגלוי עם ישראל, ולקבל את הצורך של ישראל לשמור על עליונות ביטחונית באזור. זאת תהיה תמונת "ניצחון מוחלט".
הכותבים הם מייסדי ארגון "תמונת ניצחון"
