שמעתם על "סערת איגרת הרמטכ"ל"? הרצי הלוי פרסם השבוע איגרת ללוחמים ובה טרח להבהיר ש"איננוּ במסע נקמה", זאת אף שחלק לא קטן מהעם בישראל – בוודאי בין אלו שלחמו ולוחמים בעזה – בהחלט רואים ערך עצום בנקמת דם אחינו שנשפך בטבח הנורא. עוד הצהיר הרמטכ"ל שבקרוב צה"ל יתחיל לתחקר את אירועי 7 באוקטובר, אף שרבים חושבים כי תחקור הדברים בעת הזו הוא טעות קשה.
ועל "סערת נאום היועמ"שית" שמעתם? בנאום שנשאה עו"ד גלי בהרב־מיארה בכנס של המשטרה, טענה היועצת המשפטית לממשלה כי המלחמה היא "נגד חמאס וארגוני הטרור ברצועת עזה ולא נגד תושביה", זאת בניגוד להיגיון הברור שלפיו זאת דווקא כן מלחמה של תושבי ישראל נגד תושבי עזה, בדיוק כפי שבעלות הברית לחמו מול גרמניה. זה שהמלחמה היא מול עזה לא מחייב את הרג כל התושבים, בדיוק כפי שבעלות הברית לא הרגו כל גרמני, אבל בהחלט מדובר באוכלוסיית אויב. היועמ"שית לא הסתפקה בזה ואף אמרה שצריך "להביא לחקירה ומיצוי הדין" כל "קריאה לפגיעה בחפים מפשע" – אמירה שמעוררת תהייה אם עשרות ומאות אלפים מאזרחי ישראל שטוענים כי בעזה אין חפים מפשע צריכים להיחקר.
הדברים של הרמטכ"ל והיועמ"שית אכן נאמרו וקוממו לא מעט ממי ששמעו עליהם, אבל הם לא מוסגרו כ"סערה" במערכות ששולטות בשיח. על איזו סערה כן שמעתם השבוע? כנראה על "סערת סמוטריץ'". תקציר הדברים: בתשובה לשאלת מראיין נודניק ברדיו, ששאל אם החזרת החטופים היא הדבר "הכי חשוב", ענה שר האוצר: "לא, זה לא הדבר הכי חשוב. למה לעשות תחרות? מה זה חשוב עכשיו? צריך להשמיד את חמאס".
גם אם מתעלמים מדבריו של סמוטריץ' על חוסר התוחלת שבתחרות בין מטרות המלחמה, האמירה של יו"ר הציונות הדתית שמציבה את השמדת חמאס כמטרה חשובה יותר מהשבת החטופים מבטאת את דעתו של רוב הציבור בישראל ושל רוב מוחלט בציבור היהודי. סקר המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) – גוף שרחוק מזיהוי פוליטי ימני – הציב את שתי האפשרויות זו מול זו באופן החד ביותר, ויותר מ־60 אחוזים ענו שמיטוט חמאס חשוב יותר, גם על חשבון החטופים.
אבל עם כל הכבוד לדעתו של הציבור בישראל, באולפני הרדיו והטלוויזיה המנותקים חושבים אחרת. במשך יותר מ־24 שעות, כל תוכנית אקטואליה שמכבדת את עצמה הקדישה דקות לא מעטות לעיסוק באמירה. מהדורות החדשות ברדיו, שאמורות להביא לידיעת הציבור מידע חשוב, נפתחו בהתייחסויות ל"סערה" הפיקטיבית שהתחוללה בראשם של אנשי הערוצים וכמה פוליטיקאים שדעותיהם נקבעות לפי הרוח הנושבת בערוצי תקשורת מסוימים. באולפנים לא טרחו, חלילה, לקיים דיון מעמיק בשאלה אם וכיצד נכון לקבוע איזו מטרה חשובה יותר או פחות, אלא עברו ישר לשלב הזעזוע מכך ששר האוצר העז לומר במילים מפורשות את מה שרוב הציבור חושב.
הסערה תחלוף. רוב מי שהתוודע אליה כנראה יחלוק על תפיסותיהם של יושבי האולפנים, ובכל זאת היא תותיר בו רושם, כי גם בקרב הרוב שמסכים עם האמירה, משהו מהביקורת הנוקבת יידבק לתדמית של האיש שעמד במוקד הסערה. סמוטריץ' ייתפס כ"שנוי במחלוקת".
סמוטריץ' הוא רק דוגמה לכך שהתקשורת מצליחה לעצב תדמיות למי שלא מסכים עם התפיסות שלה. כמעט כל פוליטיקאי בולט בימין, מעוצמה יהודית, דרך מפלגות החרדים ועד לליכוד, נתפס בתודעה כ"שנוי במחלוקת" – גם בקרב מצביעי הימין. בשמאל, לעומת זאת, כדי למצוא פוליטיקאי שנחשב "שנוי במחלוקת" תצטרכו כנראה להגיע עד למפלגות הערביות. איכשהו בשמאל יש פוליטיקאים "מענטשים", ורק הימין שנוי במחלוקת.
התדמיות הללו עובדות. קחו את הקמת ממשלת החירום. לקרדיט הציבורי על הקמתה זוכים בני גנץ וגדי איזנקוט – השניים שהתנו את כניסתם לממשלה בכך שיהיה קבינט מצומצם שידיר את סמוטריץ' ובן־גביר, ובעצם הסכימו להצטרף רק אם אחרים יסולקו – הם נתפסים כאנשי האחדות. סמוטריץ' ובן־גביר, שמחלו על כבודם ולקחו צעד אחורה כדי שהמהלך יקרום עור וגידים – הם מתויגים כ"פלגנים". אורוול לא היה יכול לכתוב את הסיפור הזה טוב יותר.
