"כלבי אנגלו־פארוק תחת גלגלינו! מכת החושך – מכת הדם", אלו המילים הפותחות את "הדף הקרבי" שניסח הפרטיזן אבא קובנר, קצין החינוך של חטיבת גבעתי, לחיילי החטיבה שלחמו בתש"ח. בדף, שנכתב אור ליום 14.7.48 (כך על פי כותרתו), תיאר קובנר כמה קרבות עזים בהשתתפות לוחמי החטיבה, ובראשם אנשי יחידת הקומנדו הממונעת של החטיבה, שזכתה מהיום ההוא ואילך לכינוי שהעניק לה קובנר: "שועלי שמשון".
בחלקו האחרון של הדף תיאר קובנר בלשונו הציורית את הקרב שבו תקפה היחידה כוחות צבא מצריים שנערכו להמשך הלחימה באזור נגבה, ג'וליס וגבעה 113: "בשעת ההסתערות רותקו יחידותינו באש חזקה של האויב – שכוחו נמדד לגדוד מלא – ובקרב ממושך פנים אל פנים הוכרע צבא האויב, ו'שועלי שמשון' (יחידת הקומנדו הממונעת של החטיבה) פרצו עברו קדימה. ולפתע – הייתה רכה האדמה – גופות! עשרות גופות תחת גלגליהם. נרתע הנהג: בני אדם תחת גלגליו! רגע. זכר את נגבה, את בית־דרס – וידרוס! אל רתיעה, בנים: כלבי רצח – דינם דם! וככל שתיטיבו לדרוס כלבי דמים, כן תעמיקו לאהוב את היפה, את הטוב, את החירות".
כ־75 שנה לאחר מכן פרסם השבוע הרמטכ"ל הרצי הלוי דף קרבי למפקדי צה"ל על רקע הלחימה המתמשכת בדרום ובצפון. הסעיף השני באגרת זכה לכותרת "ערכים בלחימה" והלוי פתח אותו בציטוט מפרשת קדושים, "לא תקלל חרש", ובשאלה דרשנית שמוכרת לכל מי שנכח אי פעם בבית כנסת בשבת פרשת קדושים: מדוע אסור לקלל אם החירש אינו שומע ואינו נפגע מהקללה? הלוי גם השיב: "כשאתה מקלל אתה מקלקל את עצמך. אנו נוהגים כבני אדם ושומרים, בניגוד לאויבינו, על צלם אנוש. עלינו להקפיד לא להפעיל כוח היכן שלא נדרש, להבחין בין מחבל לשאינו, לא לקחת דבר שאינו שלנו – מזכרת או פריט אמל"ח – ולא לצלם סרטוני נקמה. איננו במסע הרג, נקמה או רצח עם. באנו לנצח ולהכריע אויב אכזר הראוי להפסד מר. לא נשגה ונאפשר לו הישג בזירה הבינלאומית. לוחם אמיתי הוא זה שערכיו אינם מתגמשים מול מציאות מאתגרת, הוא זה שערכיו איתנים ואינם משתנים לפי כיוון הרוח".
הפער בנימת הדברים, בין אבא קובנר של 1948 להרצי הלוי של 2024, הוא עצום. ולא, גם בסעיפים האחרים של הדף הקרבי 2024 אין מאומה מרוח הנקמה הקובנרית של "כלבי רצח – דינם דם". דומה שהרצי הלוי, כמו רבים ממפקדי צה"ל בעשורים האחרונים, נתפס לרעיון שנקמה היא ערך פסול. ייתכן שהסיבה לפסילתו היא ערכית, ויתכן גם שהשיקול מעשי, כפי שנרמז בהתייחסותו לזירה הבינלאומית; חשש מהסתבכות של קצינים וחיילים בסאגות משפטיות במדינות אירופה.
בכל מקרה, חבל שהלוי כתב מה שכתב. נקמה היא יצר עז ומסוכן, שאסור לאפשר לו להתפרץ ללא מגבלות, אך כשהיא נעשית באופן הנכון היא ביטוי נעלה של הרוח האנושית, כפי שהיטיב לתאר זאת אבא קובנר. עולם שבו יש נקמה הוא עולם שאיננו הפקר, עולם שבו הרוע בא על גמולו והטוב לא מפחד לצאת נגדו בכל הכוח והעוצמה. נקמה שאיננה תוצר של התפרצות יצרית רגעית, אלא של הבנה שעם בריא מעניש את מבקשי רעתו – לא רק שאין בה פסול, היא תנאי למציאות שפויה. בלעדיה נחיה כולנו בעולם שבו הרוע מנצח והטוב נכנע תחת רגליו. לא לחינם, כאשר משה רבנו ניצב על סף מותו מודיע לו הבורא שמשימתו האחרונה בעולם הזה היא נקמה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמיך".
עם שאינו נוקם הוא עם שאינו חפץ חיים. בעולמנו כיום, אכן, אסור לנקמה להיות משהו פרטיזני, פרטי, של אדם כזה או אחר. הנקמה היא תפקידו של העם באמצעות צבאו, ובמקרה שלנו צה"ל. אסור גם שהנקמה תהיה התפרצות יצרים לא מחושבת ולא מאורגנת. מותר וחשוב להטיל מגבלות על לוחמי צה"ל, לאסור ביזה, לאסור פגיעה חסרת הבחנה באוכלוסייה אזרחית שלא כחלק מלחימה ועוד. אך אסור להפוך את הנקמה למילה מגונה.
