החידה הגדולה ביותר, אולי, שמלווה את הסיפור הישראלי־יהודי מראשיתו היא היעלמותו של משה. איני מכוון רק לאי הידיעה האופפת את סופו, "ולא ידע איש את קבורתו", אלא לחיפוש שאין לו סוף אחר מעין מחליף שיתפוס את מקומו, גואל אחרון שבכוחו לסגור את המעגל ההיסטורי שהתחלנו לשרטט בתודעתנו עם הגואל הראשון. החיפוש הזה עתיק ופרוע כל כך, שאפשר לראות את ראשיתו בבקשת מלך על ישראל ובנשיאת העיניים למלכים עצמם, בישו מנצרת ובשמעון בר כוכבא, בשבתאי צבי וביעקב פרנק. את סופו, אם תרצו, אפשר לראות במנהיגי זמננו הזה ממש – אלו שבכנסת ואלו שבבתי הכנסת (רקבלאחרונה הכריז על עצמו רב אחד רשע ובא בימים, שהורשע בזוועות נוראות ואף על פי כן דבקים בו כמה וכמה תלמידים, כי הוא משיח בן דוד).
לא פעם תהיתי מדוע התעקש ש"י עגנון, שהשבוע מלאו 54 שנים לפטירתו, על כך שבעיירתו בוצ'אץ' נולד אותו יעקב פרנק – דמות שרבו מאוד צדדיה האפלים. אפשר לראות בזה משיכה עגנונית אל הסנסציוני והמסתורי, אבל בעיניי הנקודה שנאחז בה היא אחרת: החיפוש האמיץ והמביש גם יחד אחר גואל, אחר משה חדש.
תעלומת ההיעלמות מצויה בגלגולה הראשון דווקא בפרשת השבוע, פרשת תצווה. זו הפרשה הראשונה מאז שהופיע משה על בימת התורה אשר שמו לא נזכר בה. מה שהקורא נותר עימו הוא הפנייה הישירה "ואתה תצווה", ולרגע נדמה לו כי אליו דברים אמורים – כאילו האחריות לציווי, העול האדיר של הדרכת העם, מונחת על כתפיו הבודדות. אולי זאת היעלמות מכוונת, שהיא גם הסיבה המקובלת לשכחה הנצחית של מקום קבורת משה ולהיעדרותו המוחלטת כמעט מן ההגדה של פסח. היעלמותו של משה כאילו באה לומר: רוצים להיות משה? משו את עצמכם.
על הדברים האלה הרהרתי בקוראי השבוע את "עלילות הברון מינכהאוזן". היצירה הססגונית מן המאה ה־18 נחשבת אולי בזמן הזה לספרות ילדים, אך בזמנה הוכרה, ובצדק, כיצירה שיש בה מן החתרנות והחזון גם יחד. הברון מינכהאוזן עצמו – או ליתר דיוק הברון הירונימוס קרל פרידריך פון מינכהאוזן – שהשבוע צוין יום פטירתו, היה אציל גרמני, איש צבא לשעבר, שבילה את שנותיו המאוחרות בהעלאת זיכרונות מנופחים מהרפתקאותיו הצבאיות בפני קהל ידידים משועשע. בין הידידים נחבא אחד, רודולף אריך רספה, שהפך את היצירות הללו לאוסף סיפורים המגדיר מחדש מהי גוזמה, ובו בזמן בוחן את גבולות הדמיון האנושי ומבקר קשות את פגמי האליטה האירופית בעלת "הדם הכחול". לא פלא שהוא עורר בכך את חרונו של הברון מינכהאוזן האמיתי.
עיקר עלילותיו של מינכהאוזן שאובות ממלחמות הרוסים בטורקים, שנמשכו קרוב לעשרים שנים ברציפות, ונדמה שלעולם לא יסתיימו. איכשהו, דווקא בהן דימיתי למצוא איזה משל על הישראליות במלחמתה שלה, בלי בדיה או גוזמה.
באחד הרגעים הדרמטיים של קרבותיו בטורקים נפל הברון יחד עם סוסו לבִּיצה איומה. משראה כי אין לו תקווה לסיועם של אחרים הוא מחליט לנסות שיטת גאולה אחרת: "כאן הייתי ודאי הולך לאיבוד, אלמלא הכוח הרב שבידיי, שבהן אחזתי בבלוריתי ומשכתי את עצמי החוצה יחד עם הסוס". לכאורה יש כאן גאולה הנוגדת כל היגיון, אבל נדמה שברגעים מסוימים זהו המוצא היחיד העומד לאדם. נדמה שזו האלכימיה – ואולי נכון יותר לומר אלפיזיקה – שישראל זקוקה לה בעת הזאת. עלינו למשות את עצמנו מהביצה בשערותינו.
זהו לב הביקורת שלי על העמדה של הפוליטיקה החרדית באשר לגיוס, שצפה ועלתה לנגד עינינו באחרונה. רוב הדוברים החרדים אינם מסוגלים עוד לבטל את הצורך במלחמת הגנה יהודית ממשית על הארץ הזו – הרי נציגיהם יושבים בממשלה השולחת את בחורי ישראל למלחמה הזאת. אך הם גורסים שזהו תפקידו של הישראלי האחר, בעוד שהם יתרמו "בחזית הלימוד". זהו בעצם תיאור של מי שנותן את עיניו בגמרא בעודו טובע בביצה, כי התפקיד למשותו משם נתון בידיהם של אחרים. אם המסע היהודי הגדול הוא הניסיון ללכת בדרכיו הנעלמות של משה, הרי שדמותו לא סובלת את החלוקה ללומד או לוחם: הוא היה הנביא, המצביא והמחוקק גם יחד.
בעיותינו בעת הזו אינן מתחילות ונגמרות במחלוקת החשובה עם אחינו החרדים. זריקת האחריות אל האחר היא חולי כללי שהשיח הישראלי שב אליו בשבועות האחרונים ככלב השב על קיאו. שוב אנו עדים למשחק הנושן של הטחת כינויי גנאי, שבמסגרתו האשמה על אסוננו, מצבנו, וגורל חטופנו נמסרת מקואליציה לאופוזיציה ובחזרה כאילו הייתה כדור במשחק. יש אשם כבד, יש מי שצריכים לשאת בו, אבל ההתמקדות הבלעדית כמעט באשמת האחר היא נטייה מנוונת. הרבה אנחנו שומעים על נפילתנו לביצה, וטרם מצאנו כוח לשלוח יד אל המשיכה הכואבת ולמשות את עצמנו ממנה.
