קו התפר שיכריע את גורל ממשלת החירום כנראה אינו עובר בין בנימין נתניהו לבני גנץ, אלא בין האחרון לגדי איזנקוט. שני הרמטכ"לים של המחנה הממלכתי מנהלים יחסים אישיים קרובים, אבל מדיניות עצמאית. בעיקר, הם מתנהלים בטמפרטורה אחרת.
חברים בסיעה מזהים שגנץ מתלבט. כבר כמה שבועות הדעות בסביבתו חלוקות בדבר העיתוי הנכון לפרוש מהממשלה, בוודאי כשעל הפרק עומדים התמרון ברפיח, המלחמה בצפון והמגעים לעסקת חטופים. גם אם תתקבל החלטה עניינית לצאת, יעכבו אותו הסקרים החד־משמעיים: שני שלישים מתומכי המחנה הממלכתי בסקרים רוצים שיישאר בקואליציה. השאלה הקשה יותר לפיצוח היא אם אלו הם תומכים גרעיניים של המפלגה, או כאלו שחונים אצלו עד שתוקם מסגרת חדשה בימין.
נדמה שסבלנותו של איזנקוט פוקעת. אלמלא מחויבותו לעסקת חטופים, ייתכן שכבר היה מניח את המפתחות. דליפת המסמך שהגיש לקבינט המלחמה, והדרישה שלו לערוך פוליגרף לשרים שנחשפו אליו, מעידה על האמון האוזל בגוף שבתחילת המערכה נחשב למרחב ענייני ויעיל. גם תוכן המסמך מעיד על אובדן הסבלנות שלו: הוא מלין על הימנעות מקבלת החלטות המקשה על השגת מטרות המלחמה, מפקפק בהכרזות על ההישגים, ואפילו כופר במהות "הניצחון המוחלט".
גנץ כנראה מסכים עם איזנקוט ברוב הדברים, גם אם ניסוחיו כלליים יותר ונחרצים פחות. מקורביהם מתעקשים שאין סיכוי לפרדה פוליטית למרות הבדלי הגישה.
האומנם? הראשון שניסה לסמן סדק פוליטי בין השניים היה יאיר לפיד. ראש האופוזיציה הציע כבר לפני שבועות את "בני, גדי או יולי" בתור ראש ממשלה בהצעת אי אמון קונסטרוקטיבית. זאת לא הייתה שליפה: הוא חזר שוב ושוב על הרעיון, שנועד לערער את יציבות המחנה הממלכתי. איזנקוט אומנם אמר לאילנה דיין שהוא "לא חושב" על האפשרות שיהיה ראש ממשלה, אבל התנדב להעיר שהוא יכול לפרוש "גם באופן עצמאי" אם יתרשם שנתניהו מאריך את המלחמה משיקולים פוליטיים.
הסקרים שבחנו את תרחיש הצבתו בראש המחנה הממלכתי והסיקו שיניב מעט יותר מנדטים מגנץ בוודאי לא תרמו לשקט בתוך המפלגה. איזנקוט הוא גנרל, גולנצ'יק, מזרחי. הוא אינו כריזמטי, אך בהחלט בעל אופי, ולמרבה הצער גם אב שכול טרי. אבל בסביבת שני הרמטכ"לים לשעבר מתעקשים שהם מתואמים ומגבשים קו ביחד. איזנקוט, שטען בזמנו שגנץ בשל ממנו לרמטכ"לות, לא משנה קו גם לגבי ראשות הממשלה. הוא אולי יהיה בשל לצאת לפני גנץ, אבל גנץ לא יהיה בשל להישאר בממשלה בלעדיו.
כבר שנים לא ידעה הכנסת הסכמה כזאת: 99 מחברי הבית הצביעו בעד הצהרת הממשלה נגד כפיית מדינה פלסטינית באופן חד־צדדי. נתניהו, לכאורה, רשם הישג גדול כשהאופוזיציה אימצה את עמדתו. אפילו יוסי ביילין אמר שהיה מצביע בעד. למעשה, נתניהו איבד את אחד מקלפיו החזקים.
קמפיין המדינה הפלסטינית היה מבחינת נתניהו רעיון מסדר בכאוס של המלחמה. במקום לדון במחדל הכבד ב־7 באוקטובר הוא העביר את הדיון קדימה ואמר: רק אני אמנע מדינה פלסטינית. אלא שלפיד, שתומך בפתרון שתי המדינות במסגרת הסדר, וגנץ – שבניגוד לנתניהו מעולם לא הוציא מפיו את צירוף המילים "שתי מדינות" – הבינו את העניין וחיבקו את הנוסח הזה. הבידול שראש הממשלה ניסה לייצר בינו ובין יריביו נמחק, אך בכל זאת נותרנו עם קונצנזוס היסטורי שישרת מאוד את המהלך המדיני.
במקרה הזה שווה לבחון את ההליך, שחושף משהו על המלכוד של נתניהו. ההצבעה בכנסת נולדה מיוזמה של זאב אלקין, שהגיש לפני כמה שבועות הצעה לסדר: דיון במליאה שבסופו הצבעה על החלטת סיכום הדוחה מדינה פלסטינית. אחרי שהממשלה אישרה הצהרה דומה, השר גדעון סער ואלקין הציעו למזכיר הממשלה וליושב ראש הקואליציה שגם הכנסת תאמר את דברה. הרעיון התקבל בחדווה בסביבת נתניהו, אלא שאז הגיע מידע שאביגדור ליברמן מתכנון להגיש הצעה מקבילה ותקיפה יותר – דחייה של מדינה פלסטינית בכל תרחיש.
תקנון הכנסת מאפשר להגיש יותר מהצעת סיכום אחת לדיון, כך שהתוצאה הסבירה הייתה דחיית הכרה חד־צדדית במדינה פלסטינית ברוב עצום, וברוב פחות עצום דחיית מדינה פלסטינית בכלל. בלשכת נתניהו נבהלו מהתוצאה האפשרית, ובעיקר מהשאלה מה ראש הממשלה עצמו יצביע. אם יצביע נגד, יאוגף מימין – ועוד בידי ליברמן, אלקין וסער. אם בעד, יסתבך עם ארה"ב.
ההחלטה הייתה לוותר על ההצעה לסדר, ובמקומה להגיש את הודעת הממשלה להצבעה, בלי נוסחים מקבילים. כולם מסכימים לדחיית ההכרה החד־צדדית, וגם התומכים ברעיון שתי המדינות מבינים שכל הישג מדיני שייכרך במלחמת 7 באוקטובר יהיה פרס לטרור. לכן כמעט בלתי נתפס כיצד ידידינו האמריקנים, משיקוליהם הפוליטיים, משתעשעים ברעיון הזה.
עובדה מטרידה לא פחות היא שהנוסח שקידם נתניהו מוכיח שאפילו ממשלת הימין אינה שוללת עקרונית הקמה של מדינה פלסטינית. היא מתמקדת בהתנגדות להכרה חד־צדדית במדינה כזאת, במקום לזעוק בראש חוצות שכל מדינה פלסטינית תהיה מדינת חמאס. חבל מאוד. בשימוש נכון, הסקרים ברשות הפלסטינית, שמצביעים על אהדת הרחוב לחמאס, היו יכולים לתת משקל נגד לסקרים האמריקניים שמטרידים את ג'ו ביידן.
משהו קורה במגזר החרדי. "לנוכח המערכה הגורלית", כתבו השבוע רבני דגל התורה, "חלילה מלהשתמט". רבני הפלג הירושלמי ערכו אספת חירום בקריאה "לעמוד על נפשנו". ביתד נאמן הכותרת בישרה על "זעקה של הרגע האחרון – מי לשם אליי" נוכח "חובת השעה", והזהירה שמי שיעמוד מנגד יעבור על "לא תעמוד על דם רעך".
כותרות אלה אינן אות להפנמה מאוחרת של משמעות המלחמה, אלא להתקרבות הבחירות לרשויות המקומיות. האפשרות שמפלגה חרדית אחת תכניס נציג למועצה על חשבונה של מפלגה חרדית אחרת, או שחלילה ראשות העיר תיפול בידי המפלגה התאומה, מוציאה מההנהגה החרדית תחושת חירום ודחיפות שלא ראינו כמותה מראשית המערכה בעזה. אפילו אזהרת היועמ"שית על החובה לגייס בני ישיבות, אם לא תחל חקיקה בנידון עד סוף החודש הבא, לא חילצה תגובה נסערת מאף חבר כנסת חרדי. הם מבינים שעדיף לשתוק, ולא פחות מכך הם עסוקים בקרבות הפנימיים בין אלעד לבני־ברק.
העניין החרדי בבחירות המקומיות היה תמיד גבוה במיוחד. מספר נציגיהם במועצות ברחבי הארץ שני רק לזה של הליכוד, לפי מחקר של ד"ר אריאל פינקלשטיין מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. שיעור ההצבעה ברשויות החרדיות קרוב ל־75 אחוז, לעומת שיעור ההצבעה הכללי, העומד על כ־54 אחוזים. הפעם הפער החריף: בכל הארץ תהיה זאת מערכת בחירות מנומנמת, מאולצת ואפורה. ראשי הערים המכהנים זכו ליתרון מובהק בזכות המלחמה. הקרב על תל־אביב בין רון חולדאי לאורנה ברביבאי נדחק לירכתי ההתעניינות התקשורתית.
במגזר החרדי, מנגד, משתוללת האש: יהדות התורה כבר אינה מתפקדת כמפלגה אחת. הפילוג אינו רק בין הליטאים לחסידים, אלא בקרב החסידים עצמם. הפרת הדיל בין דגל התורה לש"ס באלעד הובילה לסבב קטטות ונקמות לאורכן ולרוחבן של הערים החרדיות. את הנקמה הגיש אריה דרעי בבית־שמש, שבה שני מועמדים חרדים מתמודדים מול עליזה בלוך אחת. כדי לגייס את תמיכת גור הוא ויתר על הקמפיין לראשות עיריית בני־ברק, וגם באשדוד נאלץ להתפייס עם ראש העיר אחרי שקידם נגדו שני מועמדים.
בירושלים השכיל משה ליאון, שנבחר בפעם הקודמת בזכות הדיל החרדי, לנהל את העיר בלי עימותים בין־מגזריים, וצמצם חיכוכים בעזרת הקצאות חכמות. בניגוד למרוץ הסוער והיצרי בפעם שעברה, עכשיו הוא קוטף את העיר בהליכה נינוחה. אך הרכב המועצה שלו ישפיע מאוד על עתיד העיר: בהיעדר עניין בצד הליברלי של הבירה, ייתכן מאוד שיתגבש רוב חרדי־חרד"לי שיכפה על ראש העיר לסטות ממדיניות האיזון שלו. גם בלי רטוריקת געוואלד מופרכת, כדאי להזכיר שיום השבתון מצדיק קפיצה לקלפי גם בערים ללא מערכה צמודה.
עוד מסקנה בשולי־השוליים של הבחירות: אכן, יש הבדלים רבים בין הבחירות המקומיות ובין הבחירות הכלליות. אבל מתברר שכשרוצים וכדאי, אפשר גם לערוך בחירות בזמן מלחמה. אפילו בעזה הוצבו קלפיות.
