כמי שקרא את רוב כתביו ומאמריו של הרב שך וכנין לרב שלמד בישיבות וולוז'ין וסלובודקה ובן למשפחה ליטאית מובהקת, הופתעתי מהשיח החדש בישראל בנושא הגיוס. לא משום סיבה פוליטית כל שתהיה, אלא מזה שהדברים שנאמרים בחברה החרדית ובציבוריות הישראלית בנושא זה, אינם יונקים משום תקדים בחשיבה המסודרת של הציבור החרדי.
האמירה החוזרת ונשנית בנושא הגיוס ש"לימוד התורה מגן על המדינה" – הייתה מפתיעה כל חרדי ליטאי שהיה שומע אותה עד לפני כעשר-עשרים שנה. למה? כי אף אחד לא חשב כך עד התקופה האחרונה. מהחזון איש ועד הרב שך, מי שנחשבים כאבות החשיבה החרדית בישראל, לא היה שום קו שאמר שלימוד התורה בישיבה הוא תחליף לשירות בצבא בתואנה שגם הלומד שומר על עם ישראל. אם כן, מאיפה הגיע הקו החדש הזה? כמו הרבה דברים, מהמציאות המשתנה.
את התגובה החרדית לנושא הגיוס אפשר לחלק לשלוש תקופות: יבנה וחכמיה, ההתנגדות לאיבוד הזהות החרדית, ו"לימוד התורה מגן עלינו כמו הצבא". עם שתיים מהטענות אפשר קצת יותר להזדהות אבל הגלגול השלישי עבר כבר לשלב ההגכחה.
יבנה וחכמיה
התקופה של "יבנה וחכמיה" היא התקופה שאחרי השואה. שואת יהודי אירופה מחקה מיליונים מבני עמנו, אך גם חלק גדול מענקי הרוח שהיו באירופה לפני השואה. הנאצים שמו להם למטרה לרצוח את עם ישראל, אך גם את הרוח של עם ישראל. רציחת גדולי תורה היוותה מטרה עם עדיפות יתרה עבור הנאצים. אחרי השואה כשדור דעה שלם נכחד מעמנו, היה חשש שהנה "תשתכח תורה מישראל" והיה צורך ביבנה וחכמיה שישקמו את אבדן התורה בשואה.
עברו שנים ועשורים והנה חייתה רוח התורה, נתרבו הישיבות, נוספו ספסלים בישיבות. כשפגשתי את ניצול השואה יליד קטוביץ שבפולין והפילנטרופ היהודי הידוע שאול קושיצקי בטורונטו, שאלתי אותו מה נותן לו קצת נחמה כשהוא מסתכל על כל מה שהוא איבד, וקושיצקי השיב לי שבראותו את האלפים הרבים שעוסקים בתורה הוא רואה מקצת נחמה לעולם שחרב ואבד. אין ספק כי חזון יבנה וחכמיה הוא חזון שהצליח והרוח התורנית שליוותה את עם ישראל אלפי שנים קמה לתחיה מחודשת אחרי השואה האיומה. חשוב לציין כי אי אפשר להעריך תקומה זו מבלי לתת תודה ערב בוקר וצהריים למדינת ישראל ולחזון הציוני שבלעדיה לא הייתה תקומה זו קיימת. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" הוא לא רק חזון אחרית הימים, אלא מציאות שהתחדשה אחרי הקמת מדינת ישראל.
אם בישיבה הגדולה ביותר באירופה – גייטסהד שבאנגליה – ישנם שלוש מאות בחורים, סביר להניח שבכל אירופה אין יותר מחמש מאות בחורי ישיבה ואברכים. אם בישיבת לייקווד שבניו ג'רזי ארצות הברית יש כשמונת אלפים בחורי ישיבה ואברכים, הרי שבכל צפון ארצות הברית אין יותר מכשנים עשר אלף תלמידי ישיבה ובחורים. איך אמר לי חבר חרדי בארץ – בשכונת בית וגן שבירושלים, שרוב העולם לא שמע עליה, יש יותר תלמידי ישיבות ואברכים מבכל אירופה. בשכונת בית ישראל שבירושלים יש יותר תלמידי ישיבות ואברכים מאשר בכל העולם כולו.
מספר החיבורים והיצירות התורניות שיוצאים מישראל גדול כל כך שחיבורים תורניים בחוץ לארץ בטלים בשישים לעומתם. האמת הפשוטה היא שבלי מדינת ישראל הציונית, החרדים בישראל היו דומים יותר לאחיהם שבאירופה וארצות הברית, שם מועטים הם לומדי התורה וגדולי חכמיה. זו האמת ועל אמת זו חובה על כל מי שמעריך את התורה ולומדיה לומר בפשיטות – תודה להרצל, דוד בן גוריון ולתנועה הציונית.
שימור הזהות החרדית
מכיון ששאלת יבנה וחכמיה – או החשש שתישכח תורה מישראל – עברו מן העולם, אז הגיע השלב השני שבהשקפה החרדית הישראלית: שימור הזהות החרדית. מכיוון שהצבא הישראלי הוא גם כור ההיתוך הישראלי בו נפגשים אנשים מעדות ורקע שונה אם כן, גיוס חרדים לצבא מהווה סכנה להמשך קיום אורח החיים החרדי. הנח"ל החרדי שהוקם בשנת 1999 הוקם מאוחר יחסית ועל כן מציאות שבה אפשר לשמור על אורח חיים בדלני וחרדי שאינו חש מאויים על ידי תכתיבים שאינם מבינים לרוחו של החייל החרדי – לא הייתה מציאותית מאוד עד שנות ה-2000. עם תחילת שנות האלפיים והנורמליזציה שבין הזהות הישראלית לבין הזהות החרדית, החל השירות בצה"ל במתכונת חרדית להיות יותר ויותר אפשרי.
מעניין שצעירים חרדים רבים בארצות הברית שמחפשים חוויה צבאית, שבעבר היו מצטרפים לצבא ארצות הברית (מקרים מועטים אמנם), החלו יותר ויותר להתנדב לצבא ההגנה לישראל. למה? כי קל יותר היום לשמור על אורח חיים דתי ואף חרדי בצה"ל מאשר אי פעם.
"לימוד התורה מגן עלינו כמו הצבא"
עכשיו שנושא הגיוס לצה"ל הוא כבר לא איום על אורח חיים חרדי, קמה ועלתה טענה שלא הייתה ולא נבראה בספרי תולדות ישראל, מחשבת ישראל, ונמצצה מן האצבע בין לילה – והיא שמי שיושב ולומד תורה, הרי הוא שומר על עם ישראל כאחד החיילים, או כדברי השר שלמה קרעי – אף יותר מהחיילים. מבלי להיכנס לנושא סוגיית הגיוס עצמה, חובתו של כל יהודי – קל וחומר רבנים והוגי דעות – לשמר את תורתנו הקדושה, המסורת שלנו, ויסודות האמונה שלנו.
המצאה חדשה זו, כאילו מי שלומד בישיבה שקול כמי שמחרף נפשו על הגנת עם ישראל, מצריכה תגובה הגותית המבוססת על המקורות שלנו. אכן כן, נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן רמג, ב): "דבר (מיסים) שהוא צריך לשמירת העיר כגון חומות העיר ומגדלותיה ושכר השומרים לא היו חייבין (תלמידי החכמים) לתת להם כלום שאין צריכין שמירה, שתורתן שמירתם, ולכן היו פטורים מכל מיני מיסים וכו'".
היומרה השחצנית שבאמירה שפטור ממס שניתן לאחוז מינורי מהאוכלוסייה, אחד או שניים מגדולי תלמידי החכמים שבכל עיר, שמותנית בהקרבה אישית שלהם והמוכנות שלהם לחיות בעוני ובדחקות למען לימוד התורה, הוא דבר שניתן להרחיב לציבור שלם – היא דבר שלא נשמע כמוהו בתולדות עמנו. האמונה שהתורה היא שמירה, היא אמונה המוגבלת אל התלמיד חכם עצמו בלבד בלי שום מקור שאומר שלימוד זה מהווה תחליף שווה למי שלוחם להגנת העם כולו.
"אמר רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאיתרחש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? [למה לראשונים התרחשו ניסים ולנו לא?]…אמר ליה קמאי [הראשונים] הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם" (ברכות כ:).
אין ספק כי חלילה לנו אפילו להשוות את קדושתם של אלו המוכנים למסור נפשם על קידוש ה' לאלו שאינם. אין ספק כי ללימוד התורה ערך בל יתואר, אך כבר האמוראים שבגמרא הורו בבירור שאין בכלל השוואה בין קדושי עליון שמוסרים את נפשם על קידוש ה' לאלו שאינם מוסרים נפשם – גם אם האחרונים הם אמוראים שכותבים את הגמרא עצמה.
מי שיחליט על מתווה גיוס כזה או אחר הוא העם היושב בציון, אבל חלילה לרבנים ותלמידי חכמים לשבת בצד כאשר בדות חדשה מומצאת בשם דת משה, בדות שמוצאת את מקומה במדיניות ממשלתית כזו או אחרת, בצורה שפוגעת קשות ברגשות רבים מעמנו ומסלפת את הדת לצרכים אישיים.
