"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה", אמר בלשון המעטה יצחק רבין שעה קלה לפני מותו. האלימות היא הרבה מעבר לכך, ולמרבה הצער היא לחם חוקנו. כמעט בלתי אפשרי לצאת מהבית בלי להיתקל בה.
בכבישים, למשל. כשנהג עוקף מולך בפראות ומאלץ אותך לרדת לשוליים, או מתפרץ מהצד תוך התעלמות זדונית מתמרור 'האט', הוא בעצם נוקט אלימות. גם מסיבה קולנית המתמשכת לתוך האשמורת השנייה של הלילה היא סוג של אלימות. במחלקה במוסד הרפואי שבה עובדת רעייתי, ספג שלשום אחד מעמיתיה אגרוף לפרצופו על ידי בן משפחה של מאושפז. רק שיחת טלפון בהולה למשטרה מנעה בחודש שעבר תקיפה כוחנית של קרוב אחר שלי, שבסך הכול ביקש לחנות בחלקת חניה ציבורית ביישוב נורמטיבי. שכן בן שבעים פלוס גרס שמדובר בחלקה פרטית שלו, ונערך לממש את טענת בעלותו באמצעות מוט של מטאטא.
כל עוד לא יוכח אחרת, ונכון לשעת הדפסת הדברים טרם הוכח, גם ההתנפלות המדוברת על שלושת הערבים במפרץ חיפה בשבוע שעבר היא חלק מתופעת האלימות הכללית הפושה בחוצותינו, ללא הבדל דת וגזע. שני החשודים היהודים שנעצרו בתחילת השבוע, ושלגביהם נטען כאילו תקפו את הערבים רק לאחר שביררו את זהותם הלאומית, שוחררו במהירות יחסית על ידי בתי המשפט. המשטרה, כהרגלה בפרשיות מתוקשרות, השתוקקה להפגין חריצות ועצרה אותם על לא עוול בכפם. גם מספר התוקפים, שלפי הגרסה הראשונית עמד על שמונה־תשעה, צומצם בהדרגה לשלושה־ארבעה. כלומר, בניגוד לגרסאות הראשוניות, זה בוודאי לא היה לינץ' המוני.
תווית "הגזענות האלימה" שהודבקה מיד לימין כולו, הייתה כוזבת ומטופשת כמו האשמת כל נהגי ישראל בתאונת פגע־וברח מסוימת. כנ"ל הטענה ש"נתניהו לא גינה". ראש ממשלה בישראל לא חייב לפרסם הודעת גינוי רק מפני שמישהו מיהר להגדיר אירוע תקיפה מעורפל כמעשה לינץ' על רקע לאומני. מותר לו להמתין עד לבירור העובדות לאשורן, ואפילו אז לא מוטלת עליו חובת דקלום של המסקנות המוסריות המגמתיות שהאופוזיציה מתעקשת לשים בפיו.
אגב, נתניהו לא גינה בחודש שעבר את הפיגוע הרצחני של יותם עובדיה ז"ל ביישוב אדם, אלא הסתפק בשיגור תנחומים למשפחה. עד כמה שבדקתי, גם יו"ר העבודה אבי גבאי לא גינה, ולא מפני שהוא רוחש אהדה לרוצח. פשוט אין צורך לגנות דברים מגונים בעליל, ובמקרה של מפרץ חיפה שום דבר עדיין לא ברור בעליל, רק ששלושה ערבים־ישראלים הוכו נמרצות.
אבל אפילו אם יתברר בסוף שהגרסה הראשונית של האירוע מדויקת, והשלושה הוכו אך ורק בגלל ערביותם, עדיין לא תהיה הצדקה לגל התוכחה העצמית ששטף אותנו בתחילת השבוע, במסגרת המאמץ השמאלי המתמשך להוכחת גזענותה של מדינת היהודים ותהליך אפרטהיידיותה. לרגע נוצר רושם שפוגרומים יהודים בערבים הם מעשה שגרה פה, ושכל ערבי היוצא לרחוב עברי שם נפשו בכפו.
לא דובים ולא יער. הכאת ערבים באשר הם ערבים אינה מכת מדינה פה. מדינת ישראל של שלהי תשע"ח מפגינה יחס נאות ביותר אל המיעוט היושב בתוכה. אזרחיה הערבים משוטטים באין מפריע בקניונים, בבתי החולים, בקמפוסים, במקומות הבידור ובכל מקום בעצם. רק לעתים נדירות שבנדירות יהודים תוקפים ערבים ממניעי שנאה אתנית, ולא מפני שמישהו מסית אותם לעשות זאת. צריך לטפל בתופעות הזעומות הללו ביד חזקה ובזרוע נטויה, אבל לא לאבד פרופורציות: למרות 70 שנות ריבונותנו בארץ הזאת, עדיין מסוכן יותר להיות פה יהודי מאשר להיות ערבי.

