שתי ידיעות גרמו לי לשפשף את עיניי בתדהמה השבוע. שתיהן קשורות בשינוי המדיניות האמריקנית הצפוי בנוגע לאונר"א, הסוכנות המיוחדת של האו"ם לענייני פליטים פלסטינים.
התדהמה הראשונה הייתה לנוכח ההודעה האמריקנית הצפויה. זו הודעה דרמטית, לא הייתה כמוה וספק אם תהיה. לאמריקנים לא רק נמאס להיות הכספומט של הפלסטינים, נמאס להם גם להיות המלבין הנצחי של השקר. לפי הדיווחים, האמריקנים לא רק יפחיתו את המימון לאונר"א, הם גם ישללו את הגדרת הפליט הפלסטיני – פליטות שעוברת בירושה – ויפריכו את המספר ההזוי של יותר מחמישה מיליון פליטים פלסטינים הרשומים בסוכנות אונר"א. במקומו יציבו מספר ריאלי קצת יותר – חצי מיליון פליטים בלבד.
יגיד האזרח השפוי, 'נרים כוסית לחיים'. למה אחזה בך תדהמה? התדהמה הגיעה כשראיתי שהאמריקנים יותר צדיקים מהאפיפיור. הם צפויים לבקש מישראל לשקול מחדש את המנדט שהיא מעניקה לאונר"א לפעול ביהודה ושומרון. עיניך הקוראות, אזרח שפוי: ישראל נותנת מנדט ולגיטימציה לאויב, זה שחותר תחת קיומה באופן עקרוני, חינוכי ופיזי. ארה"ב, מצידה, לוחצת על ישראל להפסיק את זה. עולם הפוך ראיתי.
התדהמה השנייה התעוררה מול תגובת "הגורמים הביטחוניים". התנגדות מערכת הביטחון הישראלית לכל פגיעה באונר"א אינה דבר חדש. גם ההתגמדות של הדרג המדיני מפני הלחץ הביטחוני היא חדשות האתמול. אז למה אחזה בי התדהמה הזאת? כי הקשבתי טוב לדברי אותם ביטחוניסטים: "המדיניות האמריקנית המשלבת קיצוץ מאסיבי בתקציב הסיוע לצד פגיעה בנרטיב הפלסטיני של זכות השיבה עלולה להצית את השטח, שגם כך נמצא על סף עימות".
עיניכם הקוראות, אזרחים שפויים: הצבא מתריע לא רק מפני הקיצוץ הכספי, אלא מפני הפגיעה בנרטיב של זכות השיבה. ממתי תפקידה של מערכת הביטחון להגן על הנרטיב הפלסטיני? לדאוג לרגשות הפלסטינים?
הצבא לא באמת תומך בזכות השיבה וגם לא מגן עליה בפני עצמה, הוא רק רוצה לשמר את הסטטוס קוו כמעט בכל מחיר. בפועל, ישראל כיום היא הלוביסטית האפקטיבית ביותר של אונר"א בעולם. במו ידיה וקציניה היא משמרת את הנרטיב ששואף להשמיד אותה.
מערכת הביטחון הישראלית מאתרגת את אונר"א. גורמים בכירים מתדרכים שגרירים זרים בקריה בתל־אביב במטרה למנוע קיצוץ תקציבי, נוסעים לכנסי איפא"ק בארה"ב כדי למנוע לחץ של השדולה הפרו־ישראלית על הממשל האמריקני, עוצרים חקיקה נגד אונר"א בחו"ל בסיוע המערך הדיפלומטי הישראלי ומשדרים תרחישי אימים לדרג המדיני. מי שחשפה את הבעיה בחומרתה היא ד"ר עינת וילף, שלקחה את זה כמשימת חייה. לאחרונה הוציאה ספר חשוב ביחד עם עדי שורץ, "מלחמת זכות השיבה". יש שם סיפורים שלא ייאמנו.
התמיכה הצה"לית באונר"א תמיד הייתה תחת האמתלה ההומניטרית. אונר"א מספקת מזון (בעיקר בעזה), רפואה, חינוך, תעסוקה. ביום שהיא תיעלם, חוששים בצבא, ייווצר ואקום, ואליו עלולים להיכנס גורמים רדיקליים יותר. אבל ההודעה של אותו גורם ביטחוני עלום השבוע היא לא פועל יוצא רק של ההומניטרי; היא פועל יוצא של אפסות זהותית, כניעה מהותית. מוכרים הכול בעבור שקט רגעי, השקט שלפני. מוכרים את האמת, את הצדק, את הנרטיב שלך עצמך. קחו הכול, הם אומרים לפלסטינים, קחו כסף, צדק, מעמד בינלאומי, אמת היסטורית – העיקר שתהיו בשקט. בשקט עכשיו. ומחר? ומחרתיים? אחרינו המבול.
כבר חמישים שנה טוענים שעכשיו זה לא הזמן, שאין תחליף לאונר"א, שפת"ח או חמאס גרועים יותר. מתי בעצם כן יהיה הזמן? בחינוך שלה אונר"א מתדלקת את השנאה, את הדור הבא של הטרוריסטים. תשאלו את דוד בדין, שחוקר את ספרי הלימוד של אונר"א כמו ששום אדם אחר, במערכת הביטחון או בממשלה, לא עושה. היו צריכים לעשות, אבל לא עושים. הוא מתרגם, מנתח, מציג את המפות, את הקריקטורות, מצביע על מגמות, שולח לשגרירויות של מדינות זרות כדי שידעו מה כספי המיסים שלהן מממנים. בסוף באה מערכת הביטחון הישראלית, בהובלה של המנהל האזרחי ושל מתאם הפעולות בשטחים, ושומטים את הקרקע. למרות הכול, הם אומרים בלהט, אונר"א חיוני.
אפוקליפסה? עכשיו?
המאבק בפלסטינים לא ניטש רק בשדה הקרב, אלא גם בתודעה. בצד השני, אגב, הבינו את זה מזמן. אונר"א הוא כלי פוליטי במאבק נגד ישראל של 48', לא של 67'. גם הלמ"ס הפלסטיני בדיווחיו הדמוגרפיים המנופחים הוא כלי מאבק תודעתי אפקטיבי. היחס הישראלי לשני הגופים האלה מציג את מה שחולה כאן: משמרים ומתמסרים.
האם צריך להקל ראש בתחזיות הצבא? מובן שלא. תפקידו של הצבא לספק הערכות מודיעיניות ולהתריע. תפקידו של הדרג המדיני לראות את התמונה הרחבה.
לפני העברת השגרירות האמריקנית לירושלים היו תחזיות ביטחוניות קודרות. בכירים במערכת הביטחון פנו לא רק לדרג המדיני כאן בישראל אלא גם ישירות לאמריקנים. גם אז הזהירו שהקהילה הפלסטינית כולה מאוחדת סביב ירושלים, שזה לא הזמן, שהשטח יתלקח. והשטח לא התלקח. הסתובבתי במזרח ירושלים באותו יום חגיגי, ומלבד היערכות משטרתית (מוצדקת), נרשמה אדישות כללית בקרב התושבים.
גם סביב המגנומטרים בהר הבית התחזיות היו אפוקליפטיות. הלחץ הביטחוני בקבינט היה כזה שרק מדינאי שעשוי מברזל מסוגל לעמוד בו. הסוף ידוע, את הכניעה ראינו בדמות חגיגות בהר הבית כשדגל אש"ף מתנוסס שם בגאווה.
האם שווה להקריב את ירושלים על מזבח השקט והסטטוס קוו? את הר הבית? את עקרון השיבה הפלסטיני שמבטל אותנו לחלוטין? אלה שיקולים של הדרג המדיני, לא הצבאי. אבל כשבכיר כמו פולי מרדכי (המתפ"ש הקודם) נשלח לארה"ב עם השר צחי הנגבי כדי לרכך צעדים נגד אונר"א, זה לא נעשה מאחורי גבו של ראש הממשלה, אלא בידיעתו המוחלטת.
קל להפנות אצבע מאשימה כלפי מערכת הביטחון, וזה גם צודק, כי הלחץ הוא כזה שקשה מאוד לעמוד בו. אבל בסופו של דבר הדרג המדיני הוא זה שצריך להוביל. בו בחרנו. הדרג המדיני, ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט, צריכים לבחור: לבלום את הדרג הצבאי או לתת לו לנווט, להוביל שינויים היסטוריים בצורה אחראית או לשחק במיקרו־טקטיקה. לפתחנו ניצבת הזדמנות היסטורית, כמעט בלי שביקשנו. בבקשה, רק אל תקלקלו. 
