לאחרונה הזדעקו אחדים מחברי הכנסת וגם נשיא המדינה והבטיחו ש"מדינת ישראל תמשיך לשמור על חופש הפולחן", בעקבות הדיון על הגבלת כניסת מוסלמים להר הבית במהלך רמדאן. השאלה הראשונה שכל עיתונאי היה צריך לשאול כשקיבל את הודעות הדוברות בנושא היא: חופש פולחן לכולם?
חברי הכנסת והשרים מדברים על חופש הפולחן בנחרצות שיכולה לגרום לאנשים לחשוב שהם מאמינים למה שהם אומרים. למרבה הצער, הם לא מתכוונים אלא לחופש פולחן למי שאם תימנע מהם תפילה על ההר העולם יכעס. ובמילים אחרות: לא ליהודים.
יש משהו מביך ומזלזל בדרך שבה אומרים נבחרי הציבור שלנו, כמעט בדרך אגב, שהם שומרים על חופש הפולחן, בעודם תומכים בהגבלות דרקוניות על יהודים שמעוניינים לעלות להר הבית. פעם עוד אפשר היה להתעלם מחוסר הרגישות המשווע הזה, אבל העלייה במספר היהודים הדורשים קִרבה להר הבית לא מאפשרת להם לטאטא את הנושא מתחת לשטיח.
אין בדברים כל ניסיון למנוע ממתפללים מוסלמים להגיע להר הבית. כפי שאמר מורי זאב ז׳בוטינסקי: ״שם ירווה לו משפע ואושר, בן ערב, בן נצרת ובני״. ובגרסה המוכרת יותר: ״כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים״. יתרה מכך, העובדה שמדינת ישראל מתירה תפילת מוסלמים בהר מעידה על חוזק ולא על חולשה. אולם הדבר לא יכול להתקיים בעת שיהודים מופלים לרעה במדינתם.
רבים מהמתרעמים נגד הטלת מגבלות על התקהלות מוסלמים בהר הבית לא ביקרו בו מעולם. הם לא חוו את ההצקות החוזרות והנשנות של המוסלמים ואנשי הווקף שעוקבים אחרי העולים היהודים עם מצלמה, ומעלים לרשתות החברתיות סרטונים שלהם בליווי כינויי נאצה. הגבלת עלייה מוסלמית המונית נשקלת לא למרות המלחמה אלא בגללה; אין בה סיכוני הסלמה אלא ניסיון למנוע אותה.
המבקרים את המגבלות שאולי יוטלו פספסו בוודאי את הדרשות במסגד אל־אקצה הקוראות לרצח יהודים, את הכרזות העוינות הנתלות במקום, המהללות מחבלים, ואת דגלי חמאס המונפים דרך קבע בהר לאחר התפילה. דרשה משלהבת כזאת, בליווי חגיגת תומכי טרור ברחבת ההר בימים נטולי יהודים, בעיקר בזמן מלחמה, עלולה לגרום להבערת השטח לא פחות מהגבלה כזאת או אחרת.
הצביעות של המתנגדים להגבלות בלתי נתפסת. מצד אחד הם מתיימרים להיות ״הנאורים״, אלה שמגוננים על זכות הפולחן למוסלמים; מהצד השני הם משלימים ברצון עם הפרה בוטה של זכות הפולחן של היהודים. האמת היא שאם היו מציעים להטיל על המוסלמים את המגבלות המוטלות על יהודים, הם היו מותחים עליהן ביקורת חריפה ולא מוכנים להשלים איתן.
הרי לא יעלה על הדעת שממשלת ישראל תשקול אפילו לאפשר כניסת מוסלמים להר הבית בקבוצות של לא יותר מעשרים אנשים, ללא סממנים דתיים וללא ספרי תפילה; בלי כרזות ובלי תמונות, תוך איסור גורף לשיר ולהתפלל, ואפילו למלמל ברכה; רק אחרי בידוק ביטחוני קפדני במיוחד וצילום תעודת הזהות. אבל לגבי יהודים, ההגבלות האלה נאכפות בקפדנות בלי להניד עפעף.
המחשבה שניכנע לדרישות המוסלמים ואז ישרור שקט הוכחה כשגויה. באופן מסורתי, פורעים מוסלמים מתוך המתפללים בהר שוברים והורסים מכל הבא ליד, כולל ממצאים ארכיאולוגיים. כדי להרגיע את השטח יש לשקול מדיניות חדשה והגיונית – ללא איסור כניסה גורף, אבל גם בלי להתרפס. על הממשלה להחליט על מגבלות המכבדות את חופש הפולחן ושומרות על הביטחון. ההגבלות צריכות לחול על כולם באופן שווה – ללא הבדל דת, גזע ומין, עיקרון שנדמה שלא חל על המקום הקדוש ליהודים. הפחד מהסלמה גרם לנו להפוך את הר הבית לאקס־טריטוריה; אבל זאת בדיוק המדיניות שמובילה להסלמה.
