תזכיר לתיקון חוק הגיוס החדש שאמור להעלות להצבעה, הציף דיון משמעותי ומחודש סביב שאלת השוויון בנטל.
לאור צרכי המלחמה ובהסתכלות של שנים קדימה, יאריך החוק את תקופת השירות לחיילים סדירים בנים לשלוש שנים אחרי כמעט כעשור שנים בהם השירות ארך 32 חודשים. בצה"ל העריכו כי יהיה צורך בעוד כ-34 אלף משרתים נוספים ביחס לתכנון שקדם למלחמת חרבות ברזל.
הדיון הציבורי סביב השוויון בנטל הציף דיון פנים מגזרי דתי-חרדי שלא התקיים בכל מהלך תקופת המלחמה. אריה ארליך, עורך המגזין של עיתון "משפחה", כתב ברשת הטוויטר: "פיד גל"צניקים סרוגים שמטיפים מוסר לחרדים על הצבא זו אחת התופעות האבסורדיות והמאוסות שנראו מאז ומעולם. פוליטי פופוליסטי ונלעג. לא רק שהתרומה שלכם לביטחון ישראל מסתכם באפס אחד גדול, אלא צה"ל שילם לכם כסף ובנה לכם קריירה לכל החיים. שאתם תתנשאו על תלמידי ישיבות?! אפס במודעות עצמית".
העיתונאי הסרוג עקיבא נוביק, איש כאן 11, לא נשאר חייב והגיב: "אני עוד זוכר ימים שיוסי אליטוב (עורך העיתון החרדי "משפחה" – ר.ל.) היה מספיק ישר כדי להודות שאין בישראל גיוס חרדים משמעותי. הוא אפילו לעג לתעמולה הזאת, שעכשיו הוא מצטרף אליה פתאום". בימים האחרונים תפס המאבק על מקומה ותפקידה של הציונות הדתית תאוצה ונראה היה לכולם כי הציונות הדתית, לראשונה, בחרה צד.
לתפיסתי, הציונות הדתית הגיעה לאחד מרגעי ההכרעה שלה. הבחירה של מנהיגי הציונות הדתית – הרבנית והציבורית – היא בשאלה האם עליהם להוביל שיח של הסדרה או שיח של הכרעה. נעמוד לרגע על ההבדל. בשיח של הכרעה יש מנצח ויש מפסיד. בחירה של צד אחד בוויכוח על כל המשתמע. בחירה בשיח של הסדרה מעביר מסר שבכל צד יש מרכיבי הפסד ויש מרכיבי ניצחון. הכרעה נותנת פתרון מיידי והסדרה מעניקה פתרון הדרגתי. הכרעה מייצרת התנגדויות והסדרה מעלימה אותם.
חשוב שהברור מאליו ייאמר: אף חוק גיוס לא יוביל אף חרדי ללשכת הגיוס. אני מתנגד נחרצות לתפיסת הסנקציות הכלכליות. ייקח למגזר החרדי זמן הסתגלות והוא ימצא פתרון להכבדה הכלכלית, ולכן על הציונות הדתית לבחור בעמדת הפועלים להסדרה ולא הפועלים להכרעה. שנים רבות כונתה הציונות הדתית "גשר", וראתה את שליחותה כגשר בין החילוניות לחרדיות. אני מבקש להגדיר אותה כקשר ולא כגשר. גשר מאפשר תנועה בין המגזרים. התנועה מהווה איום. ערוצי הקשר מאפשרים לכל צד להישאר בעמדתו ולייצר ערוצי הידברות משמעותיים.
אז מהם הצעדים שנכון לנקוט בהובלת ההנהגה הסרוגה?
הצעד הראשון הוא חיזק ההסכמה סביב מבחן המאמץ, מבלי להזניח את מבחן התוצאה. ד"ר מיכה גודמן תיאר במאמר מכונן בעיתון מקור ראשון את התקופה שחיילי צה"ל עברו בעזה כסדנא לניקוי רעלים. הניתוק הדיגיטלי יצר חיבור ישראלי. החיילים הסרוגים ששהו ימים ארוכים יחד עם חיילים שאינם דתיים במסגרת המילואים, חיזקו את החיבור הישראלי על פי החיבור הדתי-תורני.
אין ספק כי נטיית הלב היא דווקא למבחן התוצאה. עמידה ביעדי גיוס. אני מציע לבחון את מבחן המאמץ, ורק לאחר מכן להביט על השינוי בתוצאה. במקום לחזק שיח של שוויון בנטל לייצר שיח של שיתוף בנטל. הבנה והכרה ששוויון היא מילה שיפוטית שבכל רגע ניתן לבדוק עד כמה הוא מתקיים. שיתוף הוא יצירה משותפת שיכולה בבוא העת להוביל גם לשוויון ויכולה גם שלא.
כצעד שני, נכון למפות את המסגרות המבטאות את השיתוף בנטל בפועל, ולבחון את היכולת שלהם להיכנס תחת האלונקה – או תחת החופה, לבחירתם. עמותה חרדית מקומית ששולחת משמחים לבתי חולים לעודד פצועים – האם הם שונים מליצנות רפואית? האם אין זהו מאמץ עורפי שראוי להעריך ולמפות את היקף היכולות? חשוב להבין כי השיתוף בנטל נעשה הרבה מעבר לזק"א, הצלה או ידידים. קברניטי הציונות הדתית הם היחידים שיכולים לשלב את העשייה הזאת בקולקטיב הישראלי.
כהמשך ישיר לכך, דווקא הבסיס התורני המחבר בין החרדיות לציונות הדתית יש בו כדי לאפשר הכרה של הציבוריות הישראלית בלימוד התורה, ויותר מכך – בהבנת לומדי התורה את הצורך במאמץ הלימוד הייחודי בתקופות חירום. בכוחם של קברניטי המגזר לקדם את ההבנה הזאת בקרב הישראליות. זהו מהלך המקדם ואולי מחזק קשר.
צעד נוסף, שאין להזניח אותו, הוא בניית הקשר בטווח הארוך. אדגים באמצעות מרכיב אחד: חיזוק מסלולי הזרם הממלכתי-חרדי. זרם הממ"ח הוא זרם המאגד סביבו קהילות המבקשות לשמר את האפשרות להיות גדול בתורה ובמקביל להבין כי אנחנו נמצאים במציאות משתנה. במסגרת הממ"ח מתקיימים לימודים של מקצעות "חול" תחת פיקוח וברמה המאפשרת הצלחה בעתיד. לכל בוגר ממ"ח יש הבנה כי הוא לא מתקיים בסביבה נטולת הקשר. כל בוגר ממ"ח ובני משפחתו מבינים כי הם חלק מסיפור גדול יותר. אין צורך לכנות בשמות את הסיפור, אבל בהחלט צריך לדייק את הרצון להיות שותפים בו. למען הסר ספק, גם ברצף של החינוך החסידי, ליטאי וספרדי נמצא רבים שהם חלק מסיפור גדול. כל קהילה בדרכה – ודווקא ההנהגה הסרוגה – צריכה לדעת להכיל את המציאות הזאת. המציאות משתנה, זירוז שלה לא בהכרח יקדם אותה.
המהלך האמוציונלי שיש בכוחו לעטוף את הצעדים הרציונליים, הוא הענקת תחושת ביטחון לציבור החרדי. מה שיש בכוחו להניע את כל הצעדים שציינתי לעיל, הוא העמקת תחושת הביטחון לעולם החרדי כי שותפות בסיפור הישראלי אין משמעותו לוותר על תעודת הזהות האישית שלך. כן, ייתכן והדבר יצריך מאמץ. בהחלט יהיו קשיים ואולי מאבקים ציבוריים. אבל כאשר ברור שאנחנו בתהליך הסדרה ולא בתהליך הכרעה – ברור שהחלום הישראלי, ציוני, יהודי (שכל מגזר יבחר לו את ההגדרה שלו) לא נמצא בסכנה קיומית. חובה לעשות הכול כדי ששיח 6 באוקטובר לא ישוב לעולם ולמגזר הציוני דתי יש אחריות לפעול לכך.
רועי לחומנוביץ הוא יועץ אסטרטגי ומומחה לחברה החרדית. בעבר כיהן כדובר תנועת ש"ס וכיועץ יו"ר ש"ס לתקשורת
