אילוץ ישראל להסכים להקמתה של מדינה פלסטינית דומה לכפיית נישואין על נאנסת עם הפושע שחילל את גופה והשחית את נפשה; ולא, היא תיענש בחומרה ואף תשלם בחייה בגין "חילול כבוד המשפחה" מידי קרוביה ואוהביה, לכאורה. ספק אם הדוד סם מאמריקה והדודניות האירופיות החסודות יבינו את ההקבלה למציאות המזרח־תיכונית ולתרבות הערבית.
הקמתה של מדינה פלסטינית כחלק מהסדר מדיני בגבולות ארץ ישראל ביום שאחרי המלחמה תהיה פרס לתומכי דרך הטרור והוכחה שאלימות רצחנית משתלמת. מאידך, פתרון שתי המדינות הכולל את הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות ירדן לדוגמה, ביום שאחרי המלך או המלחמה, הוא בבחינת צדק היסטורי, לכאורה, עם מי שקיבלה ממלכה על חשבון שטחו של המנדט הבריטי שיועד לבית היהודי לפי החלטת ועידת סן רמו ב־1920, אך נגזל בעבור "סידור עבודה" ויישום מדיניות הפרד ומשול בריטית במזרח התיכון.
כפיית מדינה פלסטינית ביום שאחרי מלחמת חרבות ברזל עלולה להוביל להמשך שפיכות הדמים באזור. אולי לכך מתכוונים הגויים שהוגים ודוחפים לפתרון זה. יש סברה מוצקה שהמדינה הפלסטינית תונהג בידי מי שייקח את השלטון בכוח הזרוע, שהרי כך נהוג הדבר בקרב ערביי הסביבה, שהמילה "דמוקרטיה" לא מופיעה בלקסיקון שלהם. משכך, מדינת פלסטין תונהג במוקדם או במאוחר בידי מחבלים, שתחילה יחסלו את מתנגדיהם מבית, ולאחר מכן יתפנו למטרתם המרכזית: רצח יהודים והשמדת מדינת ישראל. כך נהג חמאס במהפכה השלטונית ב־2007 שהביאה להקמת חמאסטן, ואין חשש שהם או דומיהם יפעלו אחרת לאחר שייצבו את שלטון הטרור בראשותם – בתמיכה איראנית, כמובן – גם ביהודה, בשומרון וברצועת עזה.
הניסיון לפתור בדרך מדינית את הסכסוך הממושך בין היהודים לערבים נובע מחוסר הבנה. מהותו של הסכסוך דתית, ולכן הוא לא ייפתר במסירת שטח ולא בהקמת מדינה פלסטינית. הערבים מסבירים זאת בשפה ברורה, בעוד המערב מתעקש לשמוע אמירות כזב דיפלומטיות ולהאמין למעשיות אלף לילה ולילה בעברית ובאנגלית. את ההוכחות לטענתם מספקים הערבים לא רק בכתובים ובדיבורים כי אם בשפיכות דמים עקבית ורציפה לאורך השנים, זמן רב לפני הקמת מדינת היהודים.
מי שמצוי בנבכי החברה הערבית בשטחי ארץ ישראל בפרט ובסביבה המזרח־תיכונית ככלל, ומבין את עיקריה, אמונותיה, מורכבותה ושונותה, ועוקב אחר מאבקי הכוח המתעצבים ומתעצמים בה בעת הזו – יזכה בסופו של דבר להבין שאין "עם פלסטיני"; יש אסופת פרטים, חמולות ושבטים, הנאמנים לראשי משפחותיהם ולמנהיגי שבטיהם. מאחדים ביניהם רק שנאת ישראל והרצון להשמידה.
ההנהגה הערבית המקומית, "הפלסטינית", הוכיחה בחלוף השנים שאין לה שום יכולת להקים ולקיים מדינת חוק, ואף לא ישות פחותה מכך, שאינה מבוססת על טרור, שנאה והסתה נגד ישראל. זאת אף לא בתמיכת מדינות מערביות "כופרות", פטרנליסטיות ובורות, המאמינות ביכולתן לחנך ולעצב את הערבים ומשטריהם בדמותן. אף לא בחסות מדינות ערביות ומוסלמיות "אוהדות" כמצרים וכירדן, המעדיפות לסייע ל"אחיהן" מרחוק, ובלבד שלא יצטרכו לארח אותם על אדמתן כשווי זכויות.
הרשות הפלסטינית היא מושא להשמצה ואינה זוכה לתמיכה באוכלוסייה שלה עצמה – לא בקרב התושבים שתחת אחריותה, שהביעו תמיכה מובהקת בחמאס גם לאחר השבת השחורה, וכמובן לא בקרב תושבי רצועת עזה, שההוכחות לתמיכתם ומעורבותם בטרור ממשיכות לזרום בקצב מסחרר גם עתה.
הרשות הפלסטינית היא אויב התומך בטרור בדרכים שונות, ולדעת נתיניה היא אינה עושה די למיגורה של מדינת ישראל ולהשמדת היהודים. הסכמה להקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות ארץ ישראל על מדינתנו תהיה דומה להסכמת אדם צעיר, חזק ובריא, התורם לעולם ושעתידו מבטיח, להשתלת תאים סרטניים קטלניים וחשוכי מרפא בגופו, רק מפני שהדיוט מסוים חשב שמגיע לתאים סרטניים לחיות, אך הוא נמנע מלנדב לשם כך את גופו שלו.
אל"מ במיל' טל בראון הוא חבר עמותת הביטחוניסטים, מומחה לסוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי
