החלטת שר החינוך יואב קיש להעניק השנה את פרס ישראל רק בקטגוריה "גבורה אזרחית" נראית לכאורה עניין שולי בימים טרופים אלה, ולא היא. ההחלטה והשיח סביבה מקפלים בתוכם את השאלה הגדולה: איזו מין חברה אנחנו רוצים להיות אחרי 7 באוקטובר? ישראל היא דוגמה יחידה מסוגה של מדינה מערבית השוכנת בלב האזור החשוך והפונדמנטליסטי ביותר בעולם; וילה בג'ונגל. זה מודל שאיננו פשוט לקיום לאורך זמן. הווילה מושכת אש של קנאה מצד הג'ונגל, ובמקביל היא נתונה תחת הפיתוי להיסחף בהדרגה אל נורמות הג'ונגל כדי לשפר את שרידותה.
ייחודה ועוצמתה של החברה הישראלית לאורך השנים היו יכולתה המדהימה להיות גם ספרטה וגם אתונה. להילחם על חייה, בעקביות ובמרץ, לאורך כל שנותיה, ולקיים במקביל חברה תוססת, חיונית, אוהבת אדם, שמקיימת חיי תרבות בעוצמה שאיננה נופלת מזו של רוב מדינות המערב.
בעשורים האחרונים דומה שמשכנו יותר מדי לכיוונה של אתונה. מאז מלחמת יום כיפור מדינות ערב נואשו מהיכולת להביס אותנו בשדה הקרב, ויריבינו נותרו ארגוני הטרור הפלסטיניים, מטרד מעצבן אבל לא איום קיומי. ממילא אִפשרנו לעצמנו להרפות מעט את חגורת המתח הביטחוני, את הרוח הספרטנית של מסירות והקרבה, ולהתמסר לחיי השפע וההנאה שמציע המערב.
זה שורשו העמוק של מחדל 7 באוקטובר. בהתמכרות לחיי הווילה, הדחקנו את הג'ונגל שאנחנו חיים בו, ואת הגורם שטווה בנחישות ובעקביות את מזימת ההשמדה; אותה מדינה שיעית, לא־ערבית, שאין לה שום סכסוך היסטורי איתנו כלאום, אבל יש לה איבה דתית עמוקה לכל מה שאנחנו מייצגים מבחינה תרבותית. מבחינתה, אנחנו השטן הקטן שמייצג באזור הזה את תרבות השטן הגדול, שהיא שמה לה למטרה להביס באופן גלובלי. לשם כך אין לה בעיה לחבור גם לארגון טרור פלסטיני־סוני כמו חמאס.
הטבח הברברי של 7 באוקטובר הוא מסוג הטלטלות שיש בכוחן ליצור תנועת מטוטלת לכיוון הקיצוני הנגדי, ולהפוך אותנו מחברה אתונאית מדי לחברה ספרטנית מדי. חברה שמתמכרת מדי לאתוס החיים על החרב, וזונחת גם את חיי הרוח והתרבות, ובסופו של דבר גם את ערכי המוסר.
7 באוקטובר אכן מחייב שינוי משמעותי. הוא מחייב חזרה לאתוס החברה המגויסת שאפיין אותנו בשנות המדינה הראשונות. בימים ההם, המסירות לכלל והנכונות להקריב עבורו היו מפותחות ומטופחות הרבה יותר משהיו בעשורים האחרונים. הוא מחייב גם בעיטה במוסר הפרוגרסיבי המטופש, שלפיו החזק הוא בהכרח גם הנבל והשפל, ואין לו שום זכות מוסרית להגן על עצמו, ובוודאי לא לפגוע בחלש הקם עליו.
אך אסור שהצורך באיזון מחודש יתפרש כהרשאה להליכה לקצה הנגדי – לא בתחום התרבות ולא בתחום המוסר. גם כשאנו נדרשים לחיות על החרב, אסור שנתרגל לחיים שהם אך ורק חיי עמידה על החרב. דווקא משום שהמלחמה צפויה להימשך עוד זמן רב, חשוב שניזהר מלשקוע בחיי החרב.
מדהים שדווקא אנשי הצבא, המפקדים והלוחמים, הם שמזכירים לנו את הצורך לא להיות רק ספרטה. ראשי הצבא עומדים על המשמר בתחום המוסר; הלוחמים משדרים לנו שאסור שנתמסר לחיי החרב, והם עצמם מבקשים, בצוואותיהם המרטיטות, שנמשיך לחיות ולשמוח, ושאפילו ימי השבעה שלהם עצמם יהיו שמחים ככל האפשר.
לעומתם, רבים מהפוליטיקאים נוטים לפופוליזם מסוג "שקט, יורים" בשתי הגזרות גם יחד: חלקם משדרים לגיטימציה לזניחת כללי מוסר בסיסיים, ואחרים – כמו השר קיש בהחלטתו – משדרים פופוליזם של לגיטימציה לזנוח חיי מדע ותרבות.
בעניין הזה כדאי לשאוב השראה לא רק מהמפקדים והלוחמים של ימינו אלא גם ממנהיגיה של המדינה בראשיתה. בשנים של מאבק קיומי לא פחות מזה של ימינו, הפיץ בן־גוריון בצבא את שירו של אלתרמן "על זאת", כדי לחדד את הנורמות המוסריות המתבקשות מהלוחמים. במהלך העשור הראשון לקיום המדינה נולדו גם הפרויקטים התרבותיים הגדולים שלה, ובהם ציון יום העצמאות לא רק במצעד צבאי אלא גם בחידון התנ"ך ובהענקת פרסי ישראל.
