"אני בעד הפרדת דת ומדינה. אם הייתה אפשרות לא לערבב מפלגות דתיות וחרדיות במערכת פוליטית – אז ודאי", אמרה השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל. "פוליטיקה היא עניין של פשרות ודת היא חד־משמעית, את הכשל הזה רואים כל פעם מחדש. הייתה צריכה להיות הפרדה ברורה".
ברגע הראשון שנתקלתי בציטוט הזה, רציתי להגיב בפשטות ולומר שאני בעד הפרדת בערות מהנהגה. פוליטיקה היא עניין של ייצוג רצון העם, ובעם, מה לעשות, יש גם דתיים, וגם חרדים, ומגיע להם מקום בזכות ולא בחסד, ומי היא בכלל שתדבר על האפשרות "לערבב" אותם. אבל אז אמרתי לעצמי שנייה, אם רק אפריד ניסוח לא מוצלח, בלשון המעטה, מכוונות, יש פה איזו נקודה. עכשיו, אתם יכולים לצחוק עליי שאני שבויה של עונת המלפפונים החמוצים במי מלח קטנים מאוד המכילים רכיבים טבעיים בלבד, כדי להקדיש טור שלם לאמירה הזאת. אבל חבר'ה, שנייה, יש פה באמת איזו נקודה.
*
בוא נדמיין מה היה קורה אילו לחרדים היו 61 מנדטים. אילו חוקים היו עוברים? האם יהיה מותר לפתוח עסקים בשבת או לנסוע? האם יהיה מותר למכור אוכל לא כשר? האם יהיו שרות בממשלה הזאת והאם יהיה מותר להדביק תמונות של נשים על אוטובוסים? האם מותר יהיה להיקבר שלא כדת משה וישראל או האם יקומו יחידות פלנגה מיוחדות של חברא קדישא? לא נראה לי שצריך לשאול שאלות על נישואין אזרחיים או גיור או גדודים מעורבים בצה"ל. נראה לי שהבנתם את העיקרון. החרדים היו מנסים לכונן מדינת הלכה, והמיעוט החילוני שהיה נשאר לחיות במדינה הבדיונית הזאת (ואולי לא כל כך בדיונית תוך אי אלו עשרות שנים) היה נרמס.
*
נניח לדמיונות אפוקליפטיים. לפעמים מספיקה המציאות. החרדים יודעים לנצל את הכוח שלהם. אולי קצת יותר מדי. אולי קצת הרבה יותר מדי. יש שיגידו שהכוח שהם מפעילים אינו מידתי ביחס לשיעורם באוכלוסייה. אולי לזה גמליאל התכוונה. בשורה התחתונה, הכוח של החרדים נובע מכך שהם הצליחו להתנתק מציר הימין־שמאל שעליו בנויה כל המערכת הפוליטית בישראל, ולכן הם פתוחים לכל קואליציה תמורת הדברים שחשובים להם.
*
"הבית היהודי צריכה לדרוש את משרד הדתות", אמר השבוע ח"כ בצלאל סמוטריץ' בהתייחסו לבחירות שכולם מדברים עליהן, ולדרישות שהבית היהודי תהיה חייבת להציב אם וכאשר. לדבריו, תיק הדתות "חייב להיות בידי מפלגה שרואה במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו". במילים אחרות, סמוטריץ' אומר שהבית היהודי צריכה "להתאבד על זה". בפרשנות שלי הוא אומר: חבר'ה, הגיע הזמן להיות קצת פחות נחמדים. קצת יותר אלימים. הגיע הזמן להיות קצת יותר חרדים.
*
מה שמוביל אותנו לשאלה הזאת: האם פוליטיקה היא דרך לא אלימה לפתור מחלוקות, או שהיא היא "האלימות הראשונה"? האם היחסים האנושיים הבסיסיים בן בני האדם הם בגדר "אדם לאדם זאב"? על פי תפיסה זו, המעוגנת במשנתו של תומאס הובס, שעסק רבות במקורות הלגיטימציה של השלטון המדיני והסמכות הריבונית, מצב הטבע הוא מצב אומלל של מלחמת הכול בכול. הפוליטיקה לעומת זאת היא הגבלה של האלימות הטבעית הראשונית. הסדרים פוליטיים שמבוססים על הסכמים באים למנוע מצב מתמיד של מלחמה.
ב'כוליות ואינסוף' כותב עמנואל לוינס, פילוסוף יהודי־צרפתי, הראשון שהעניק בכורה לשאלת הזולת ("האחר") בפילוסופיה, כי "ההיסטוריה כיחסים בין בני אדם אינה מכירה עמדה של האני כלפי האחר, עמדה שהאחר נותר בה טרנסצנדנטי לי". על פיו, התרבות המערבית מלמדת "יחסים שבהם העצמי או שולט או מטמיע או מקיף את האחר", והוא מציע תפיסה הפוכה לחלוטין.
לדידו, המצב האנושי הראשיתי שאותו באה הפוליטיקה לווסת ולהסדיר אינו מצב של אדם לאדם זאב. להפך, זהו מצב אתי של אחריות אינסופית לאחר. כאלטרנטיבה להומניזם מערבי שהאני במרכזו, ושהאחר בהכרח מגביל בו את האני, מציע לוינס את ה"הומניזם של האדם האחר", שבמרכזו הניסיון לפגוש את האחר באמת, באמצעות הנכונות להשאיר אותו באחרותו.
*
החרדים יגידו לנו. הי הי הי, התבלבלת. או לא הבנת, או שמא את סתם שונאת חרדים ומתחביבייך להשחירם. שמירת שבת ולימוד תורה ובתי ספר זולים ותקציבים למוסדות דת – כל זה למען כל עם ישראל. ואני אומר להם, הבנתי יפה מאוד, זה מה שאתם חושבים, הכול טוב ויפה, אבל יש אנשים שחושבים אחרת, ואתם באופן די עקבי מנסים למחוק את הראייה של האדם האחר. לא מוכנים להכיר בה. או במילותיו של לוינס – אתם מנסים לשלוט, להטמיע או להקיף את האחר. לא להשאיר לו טיפת מקום. ואם אתם עדיין חושבים שאני מגזימה, בואו נחזור לתרגיל ה־61 מנדטים חרדיים.
*
כשסמוטריץ' מבקש לקחת את תיק הדתות, האם הוא מבקש לעשות פוליטיקה אחרת מזו של החרדים? האם כמחזיק תיק הדתות הוא ינסה לתת מקום לחילונים ומסורתיים וקונסרבטיבים ורפורמים, או שהוא יעשה את אותו הדבר שהחרדים עושים, רק עם האנשים שלו ועם קו אופק קצת יותר רחוק מזה של החרדים, בזכות העובדה שהוא רואה במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו? האם תהיה שם בקשה וניסיון לראות את האחר באחרותו, ובברכה שהוא מביא לעולם?
*
נכון, פוליטיקה היא עסק מלוכלך, ויש דרך שבה דברים עובדים, יגידו לי אנשים שחושבים שאני מגזימה בהיתממות שלי. יש חוקים ויש אופוזיציה ולא הכול יכול להיות מוכרע דרך דיאלוג פורה ונאור. ובכל זאת יש שאלה עקרונית שכל נבחר ציבור צריך לשאול – איך אתה מסתכל על האחר? מנסה למחוץ אותו או מבין שצריך להשאיר לו מקום? לא רק בשבילו, אלא גם בשבילך.
*
וזה מוביל אותנו לשאלה האם השרה לשוויון חברתי שונה מהחרדים כשהיא מתארת עולם מושלם שבו לא היו יושבות סביב שולחן הממשלה או במליאת הכנסת מפלגות חרדיות ודתיות? התשובה היא כמובן לא. היא אותו הדבר בדיוק. היא רואה בהם מטרד. זבוב טורדני שמזמזם באוזן. כזה שעדיף להתעלם ממנו או פשוט יותר למחוץ.
