הוצאת פרדס, שנמנית על ההוצאות לאור הקטנות־בינוניות והצעירות יחסית בישראל (נוסדה ב־2000), הרימה הפעם מפעל ענקים מו"לי ותרבותי. זהו מפעל שמפאת חשיבותו, היקפו הפיזי ובעיקר מורכבותו הטכנית, אפשר היה לצפות שאחת מההוצאות הגדולות ועתירות המשאבים בישראל, או הוצאה שמתמחה בספרות אקדמית, יתמודדו איתו.
ה"פורגטוריום", שראה לאחרונה אור, הוא חלקה השני (מתוך שלושה) של "הקומדיה האלוהית" מאת דנטה אליגיירי, והוא כולל 33 קאנטי (שירים, צורת הריבוי של קאנטו). כמו במהדורה החדשה של החלק הראשון של הקומדיה האלוהית, "התופת", בתרגום יואב רינון (שהפיק ישראל כרמל, המו"ל הוותיק של הוצאת כרמל, ב־2013) – גם הפעם הובילה את הפרויקט פרופסור־אמריטוס לואיזה פֶרֶטי־קואומו מן האוניברסיטה העברית. היא יזמה את תרגום היצירה מאיטלקית על ידי יורם מלצר, שתרגם במקביל גם את פירושה המדעי המעמיק וגדול הממדים.
"הקומדיה האלוהית" היא סיפור על חיים שלאחר המוות, שמסופר בגוף ראשון מפי משורר שמתאר את מסעו בשלוש ממלכות המתים: התופת, כור המצרף ("פּוּרְגַטוֹרְיוּם"), וגן העדן. המסע מתרחש במהלך "השבוע הקדוש", המסתיים בחג הפסחא באביב 1300. אל המסע בגיהינום ובכור המצרף מתלווה המשורר הרומי וֶרגיליוס, בן המאה האחרונה לפני הספירה, המורה והמודל הספרותי של המשורר; ואילו בגן העדן מדריכה אותו ביאטריצ'ה, אהובת נעוריו של דנטה, ואידיאל האישה המושלמת בעיניו.
קו ישר מול הר ציון
פרטי־קואמו מדגישה את החידוש שבתפיסתו של דנטה אליגיירי לגבי מקומן של הנשמות לאחר המוות. על פי דנטה, כור המצרף אינו ממוקם, כמקובל במסורת הימי־ביניימית, באפלת השאול ליד התופת, אלא דווקא במקום שקושר בין המציאות בעולם הזה והמציאות האלוהית, ומואר באורה המשתנה של השמש.
בתרגומו הישן של עמנואל אולסבנגר ל"קומדיה האלוהית", הוא מתאר את תפיסתו של דנטה על אודות הכור המצרף, שאותו מכנה אולסבנגר "טור הטוהר", בעקבות הקבלה: "טוּר־הטֹהר, בחלק השני של הקומדיה האלהית, נישא כהר על אי בודד בלב הים הרחב המכסה, לפי השקפת ימי־הביניים, את כל חצי כדור הארץ הדרומי. ההר נמצא בקו ישר מול הר ציון הנמצא בלב חצי כדור הארץ הצפוני (האזור שבו חיה האנושות)… ובשיאו משתרע גן העדן התחתון, בו התגוררו אדם וחוה לפני גירושם. דנטה לקח מהמסורת הקתולית את מושג המצרף, אולם נתן לו מובן אחר וצורה חדשה".
בתחתית ההר נמצא המבוא לפורגטוריום, האנטי־פורגטוריום, שבו מחכות הנפשות שלא מילאו את המצווה החשובה בנצרות – החזרה בתשובה לפני המוות. הם נחלקים לארבעה סוגים: "א. אלה שמתו בזמן היותם מוחרמים מטעם הכנסייה; הם נידונים לשהות במקום הזה שלושים שנה על כל שנה שחיו בחרם, אך רעיהם עלי אדמות יכולים לקצר זמן זה בתפילותיהם. ב. אלה שדחו את התוודותם עד קץ חייהם בגלל רשלנותם; הם ישהו פה כמספר שנות חייהם, אך גם את מועד שהותם תוכלנה תפילות רעיהם לקצר… הסוג השלישי כולל את אלה שמתו מוות אלים ולא הספיקו לחזור בתשובה אך התוודו על חטאיהם ברגע האחרון; זמן שהותם פה ואפשרות קיצוּרו דומים לסוג הקודם; הם נודדים בתחום שנועד להם ושרים את תפילת ה־ Miserere(מזמור נ"א בתהילים: "חנני א־לוהים כחסדך")".
כאן פוגשים דנטה וידידו וירגיליוס דמויות היסטוריות שהיו מעורבות במאבקים האלימים על השלטון בערי המדינה האיטלקיות וביניהן. בין השאר הם מתוודעים לסיפורו של בוּאונְָקונְטֶה ממונטֶפֶלטְרו, בנו של שליט פירנצה גווידו ממונטפלטרו. האב נשלח לתופת באשמת ייעוץ כוזב לאפיפיור, ואילו בנו איבד את מאור עיניו, אך זכה שבשעת מותו נלחמו עליו שד מן התופת ומלאך משמיים. הוא הספיק לקרוא בשמה של מריה אם ישוע, והמלאך ניצח ולקח אותו לפורגטוריום, בניגוד לאביו שנענש לנצח בתופת.
בקבוצה הרביעית נכללים "מלכים ונסיכים אשר דחו את חזרתם בתשובה בגלל (עיסוקיהם בענייני הציבור). גם מועד שהותם ונסיבותיו דומים לשני הסוגים הקודמים". באזור זה, השוכן בעמק פורח למרגלות ההר, הם פוגשים רבים משליטי אירופה ההיסטוריים כשהם שרים מזמורי ערב כגון "סלוֶוה רגינָה" (ברוכה מלכת השמיים) ומעבירים את זמנם בנעימות. וירגיליוס, דנטה וידידם מן העבר סורדלו נשארים שם לעת לילה, כאשר מגיע זוג מלאכים בעלי כנפיים ולבושים בירוק, השומרים על העמק הפורח. באמצע שיחתו של דנטה עם אחד משוכני המקום מופיע נחש (המסמל את הרוע), אך הוא נמלט למראה המלאכים השומרים.
כל קבוצה מבין ארבע הקבוצות השוהות ב"מבוא לכור המצרף" ממוקמת על מדרגה או מרפסת נפרדת של ההר, כשקבוצה א' נמצאת בנמוכה ביותר וקבוצה ד' בגבוהה ביותר. מעל ארבע קבוצות אלו ממוקם ה"פורגטוריום" עצמו, שבו שוכנות הנשמות שלא חטאו עד כדי שיישלחו לתופת, אך פגעו בדרך זו או אחרת בטוהר המוחלט שלהן.
בהקדמתה הכללית לכרך זה כותבת פרופ' פרטי־קואומו כי על פי דנטה, החטאים שעליהם נידונות הנשמות לעבור בכור המצרף ולהיענש בייסורים נובעים מאהבה שאיננה מושלמת: "הקריטריון לפיזור המכפרים המעונים ולפיזור עונשיהם, מקבל (בקנטו הראשון) חדות מופתית: הקריטריון מוגדר לחלוטין על ידי האהבה… בין אם אהבה מעוותת ובין אם אהבה פגומה, ואפילו אהבה מופרזת…".
בהתאמה לכך ממוינים החוטאים וממוקמים בגבהים שונים של ההר: "בשלושת הכרכובים הראשונים נמצאים מי שאהבו את דעת הזולת – היהירים, הקנאים, הזועמים. בשלושת הכרכובים האחרונים נמצאים מי שאהבו יותר מדי את טובת עצמם – רודפי הבצע, הזללנים, הלוקים בתאוות בשרים. באמצע, במין תווך, נמצאים מי שלא אהבו דבר – העצלנים והאדישים… הקוראים זוכים לא רק לסיפור מסע אלא גם לשפע של דוגמאות… ובכללם פרשיות היסטוריות ופרקים מאירועי התקופה וחייו של המשורר".
דוגמה מפתיעה לנשמות המשתחררות מן הכור המצרף ועוברות לגן העדן אנחנו מוצאים בקנטו השני, שבו מתהלכים המשורר וחברו "לאורך חוף הים", כאשר "הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר הִגִּיעָה לָאֹפֶק / שֶׁקַּו הַצָּהֳרַיִם שֶׁלּוֹ מְכַסֶּה/ בְּשִׂיאוֹ אֶת יְרוּשָׁלַיִם…". באור היום המעריב הם עדים להופעתה של אוניה פלאית דמויית כנפי מלאך:
כְּכָל שֶׁהַצִּפּוֹר הָאֱלֹהִית קָרְבָה אֵלֵינוּ/ כָּךְ הִיא נִרְאֵית בּוֹהֶקֶת יוֹתֵר, עַד כִּי/ עֵינִי לֹא יָכְלָה לַעֲמֹד בְּקִרְבָתָהּ.// בַּיַּרְכָתַיִם נִצַּב הַנַּוָּט הַשְׁמֵימִי,/ שֶׁנִּרְאֶה מְבֹרָךְ מֵעֶצֶם תָּאֳרוֹ;/ וְיוֹתֵר מִמֵּאָה נְשָׁמוֹת יָשְׁבוּ בִּפְנִים. / "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" שָׁרוּ כֻּלָּן יַחַד/ בְּקוֹל אֶחָד, עִם כָּל מָה שֶׁכָּתוּב/ לְאַחַר מִכֵּן בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק תְּהִלִּים… (עמ' 22, תרגום יורם מלצר).
הנשמות, הנמצאות בדרכן החוצה מהכור המצרף, מזמרות את שירת השחרור של בני ישראל, והשחרור ממצרים הוא משל לשחרור מהפורגטוריום ומעבר לגן העדן.
דיוק על פני חריזה
כמובן, לא נסקור כאן את מכלול 33 השירים המרכיבים חלק זה של "הקומדיה האלוהית", ונפנה לסוגיית התרגום לעברית. יצירתו של דנטה מורכבת מ"טֵרְצינות" – בתי־שיר בני שלוש שורות, שבהם השורה הראשונה והשלישית מתחרזות. החריזה מקנה ליצירה שטף קצבי, שיוצר מתח ונושא אותה קדימה. המבנה הזה מאפיין את כל חלקי הקומדיה האלוהית.
בתרגומים מוקדמים לעברית של החלק הראשון, "התופת", וכוונתי לתרגומי ז'בוטינסקי ואולסבנגר, שמרו המתרגמים על המקצב ועל החריזה בדומה למקור האיטלקי. התוצאות מרהיבות, אך מבחינה לשונית הן מקשות לא פעם על ההבנה, או לחילופין סוטות במעט מהפירוש המילולי ומהֵרמֵזיו של המקור. לעומת זאת, בתרגומו של יואב רינון ל"התופת", ובתרגום הנוכחי של יורם מלצר, נקטו המתרגמים דרך אחרת.
עמנואל אולסבנגר, שתרגם את שלושת חלקי הקומדיה האלוהית, הודה ב־1951 כי ויתר על החריזה כדי להישאר נאמן למקצב השירי ולתוכן: "בתרגומי שמרתי על המשקל, אולם ויתרתי על החריזה, כדרך שעשו טובי המתרגמים האנגלים והגרמנים… כי אם לבחור בין דיוק וחריזה הכרעתי לטובת הדיוק, אם כי (התרגום) מקפח הרבה מזיוו והדרו בשל חסרון החריזה המלווה כהד פעמונים את הנעימה היסודית בכל מזמור…". (התרגום המלא של אולסבנגר ל"פורגטוריום" זמין באתר פרויקט בן יהודה).
כך נפתח הקנטו הראשון של הפורגטוריום בתרגום אולסבנגר:
עַתָּה יָשֹׁךְ הַגַּל, עָלָיו תַּגְבִּיהַּ/ סִירַת דִּמְיוֹן־רוּחִי אֶת מִפְרָשֶׂיהָ,/ עוֹזֶבֶת יָם כֹּה רַע מֵאַחֲרֶיהָ:// וְעַל מַלְכוּת שְׁנִיָּה עַתָּה אָשִׁירָה,/ בָּהּ נִטְהָרוֹת נִשְׁמוֹת יִלּוֹדֵי חֶלֶד,/ לַעֲלִיַּת־שָׁמַיִם תִּזַּכֶּינָה.// אַךְ פֹּה יִפְרַח שִׁירִי מִלֵּיל הַשַּׁחַת, / כִּי עַבְדְּכֶן אֲנִי, שָׂרוֹת־שִׁיר־קֹדֶשׁ!/ וּפֹה מְעַט תָּקוּם־נָא קַלְיוֹפֵּאָה/ וְתַעַן לְשִׁירִי בִצְלִיל־הַנֹּעַם,/ שֶׁפַּעַם כֹּה יִסַּר עוֹרְבֵי־הַנַּחַל/ עַד מִסְּלִיחָה הִתְיָאֲשׁוּ כֻלָּהַם.
וכך תרגם יורם מלצר את אותו קנטו:
כְּדֵי לְהֵיטִיב לְמַהֵר בְּדַרְכִּי בַּמַּיִם/ סְפִינָתוֹ הַקְטַנָּה שֶׁל שִׂכְלִי מְרִימָה/ מִפְרָשִׂים וּמוֹתִירָה מֵאָחוֹר יָם כּה אַכְזָר,// וְאָשִׁיר עַל אוֹדוֹת אוֹתָהּ מַמְלָכָה שְׁנִיָּה/ שֶׁבָּהּ רוּחַ הָאָדָם מְטַהֶרֶת עַצְמָהּ/ וְנַעֲשֵׂית רְאוּיָה לַעֲלוֹת הַשָּׁמַיְמָה.// אַךְ שֶׁתָּקוּם כָּאן לִתְחִיָּה הַשִׁירָה הַמֵּתָה,/ הוֹ מוּזוֹת קְדוֹשׁוֹת, כִּי שֶׁלָּכֶן אֲנִי,/ וְקַלְיוֹפֶּה תַּעֲלֶה מְעַט,// וּתְלַוֶּה אֶת שִׁירִי בְּאוֹתוֹ קוֹל/ שֶׁהָעַקְעָקִים הָעֲלוּבִים חָשׁוּ כְּמַכָּה/ כֹּה עַזָה, עַד שֶׁהֵם נוֹאֲשׁוּ מִסְלִיחָה.
נעיר כי "קליופה" היא בתו של זאוס, אבי האלים. היא הנבונה בין המוזות ופטרונית השירה האפית המנציחה את עלילות הגיבורים. באמנות היא מוצגת לרוב כשבידה קולמוס או חרט, ולצידה קלף או לוח לכתיבה.
אוצר תרבותי בלום
בהקדמתו של מלצר לתרגום המהדורה החדשה הוא מתאר את האתגרים הסבוכים שעמדו לפניו – לא רק לבחור ולהכריע בין משקל וחרוז ובין נאמנות לתוכן, אלא גם להתאים את תרגום היצירה לדברי הפרשנות של לואיזה פרטי־קואומו, שמלצר תרגם גם אותם מאיטלקית לעברית.
"ההחלטה הראשונה שקיבלתי הייתה שתהיה התאמה בין שני הטקסטים", כותב מלצר. "התאמה" פירושה כאן ששורות הקַנטי יהיו חופפים בתוכן, במספור ובסדר לסעיפי הפרשנות של פרטי־קואומו לשירה, שנקבעו לפי מבנה היצירה באיטלקית.
האתגר השני שיקף את השוני המילונאי והאסוציאטיבי בין האיטלקית של דנטה, איש המאות ה־13 וה־14, לעברית של ימינו. לשם כך תורגמה יצירתו של דנטה לעברית נגישה ועכשווית המובנת לקהל הקוראים, תוך ויתור על החריזה. אולם מתוך הכרה בערכה של היצירה הפיוטית, מסביר מלצר, "השקעתי מאמץ ביצירת מִצלול נעים ובהירות לשונית", כזו שלא רק תקל על קריאת היצירה והבנתה, ותבטיח שההיעזרות בפירוש "תהיה מיידית (ישירה) וטבעית", אלא גם תשקף את ערכה האמנותי של היצירה. התרגום נדרש גם לשמר את "ההקשרים הרבים שדנטה משקף ביצירתו", וזאת באופן שלא תיווצר "עברית לא ברורה, מאולצת וזרועה במוקשי חידות".
האם המטרות הללו הושגו? על כך יענה כל קורא לפי טעמו. אין ספק שיורם מלצר העמיד קורפוס פיוטי ענקי, קריא ונגיש בדרכו, הן בתרגום יצירתו של דנטה אליגיירי והן בתרגום הפירוש המלומד והלא־פשוט של פרופ' פרטי־קואומו. אולם מבחינתי, התרגום החדש בהכרח "מקפח הרבה מזיוו והדרו בשל חסרון החריזה", כמאמרו של אולסבנגר. חלק מהאובדן נובע גם מכך שהניסוח מתאמץ קצת יותר מדי לדייק ומקשה לעיתים על הבנת הנקרא (עקעקים? מדוע לא פשוט עורבים?). לא פעם נאלצתי לקרוא בית אחד כמה פעמים או להיעזר במקור האיטלקי (!) כדי להבין. לתחושתי, הניסוח של דנטה פשוט ואולי אף עממי יותר מהתרגום של מלצר.
עם זאת, אין ספק ששני הכרכים החדשים הם מופע קסמים ואוצר בלום של תרבות ומסורת ספרותית. ראויה לשבח גם ההפקה המעולה, על מגוון הגופנים שנעשה בהם שימוש ושמקילים על הקריאה, הצבת המקור האיטלקי והתרגום לעברית זה לצד זה, והאיכות הגבוהה של ההגהה (נתקלתי רק בשגיאה אחת – מילה שחזרה פעמיים). על כל אלה ראויים הוצאת פרדס, דוד גוטסמן העומד בראשה ואנשי צוותו למלוא השבחים על שהתמודדו עם האתגר הענק הזה ויכלו לו.
