ועידה של מפלגת האיחוד הלאומי תתקיים מחר (יום ב') בעכו, ובה יושק המצע החברתי החדש של המפלגה. תחת הכותרת 'תוכנית חברתית יהודית' פרסמה המפלגה בימים האחרונים מצע מקיף ומרשים, שכבר זכה לסקירה ראשונית בידיעה שפרסם עמיתי יאיר קראוס. עצם פרסומו של מצע חברתי מקיף הוא עניין ראוי לשבח, כמו גם הבחירה לחשוף אותו דווקא בעיר עכו ולא במרכז הארץ. לצערנו, לא מובן מאליו שמפלגה דתית המזוהה בעיקר עם מאבק על שלמות הארץ, מוצאת לנכון לשקוד על כתיבת תוכנית חברתית כלכלית ברוח התורה, והקרדיט מגיע קודם כול למזכ"ל המפלגה אופיר סופר שיזם את העניין.
השער השני במצע, שעוסק במדיניות הרווחה, נפתח בהצגת חמישה עקרונות: חינוך לחסד ולנדיבות, אמון ואחריות אישית, סיוע למי שאינו מסוגל להשתקם בכוחות עצמו, העצמת המגזר השלישי, והענקת חכות ולא דגים. לכותבי המצע היה חשוב להציג את סיוע המדינה לנזקקים בעיקר כחסד ולא כזכות, והדברים אף כתובים במפורש בעיקרון השני. חובת המדינה מופיעה אמנם בעיקרון הרביעי, אך גם שם הנטייה היא להעביר אחריות אל הקהילות והעמותות, כפי שנכתב: "התנועה מאמינה בחובת המדינה לסייע לנזקקים, בייחוד במקומות שיש בהם יתרונות יחסיים למדינה. עם זה, התנועה מאמינה כי למסגרות הקהילה למיניהן ולמגזר השלישי יש יתרון מובהק, הן מבחינה מהותית הן מבחינה תפקודית, במתן שירותי סיוע ורווחה". ואם עד כאן לא היה ברור שהמפלגה נוטה להאציל חלק משמעותי מהטיפול בנזקקים לקהילות ולעמותות, מגיע בהמשך הסעיף שמצהיר: "התנועה תפעל לחזק את מעגלי העיר, הקהילה והמשפחה על חשבון חלק מהמנגנונים ברמת המדינה שאינם מאפשרים יחס אישי, היכרות עם הנזקקים, הזדהות עימם והכרת צורכיהם".
קשה להטיל ספק בחשיבות חיזוק הקהילות והעמותות, אלא שצריך לזכור שלא כל אזרחי מדינת ישראל זכו להיות שייכים לקהילה חזקה שתתמוך בהם בשעתם הקשה, ולא כולם נגישים לעמותות ולגמ"חים במקומות מגוריהם. בציבור הדתי והחרדי השיח הקהילתי הוא טבעי ומובן מאליו, מכיוון שקשה למצוא אנשים שאינם מחוברים לקהילה. אך במגזרים אחרים, במיוחד בקרב תושבי הערים הגדולות, ישנו אחוז ניכר של אזרחים מנותקי קהילה. מי ידאג לאזרחים בודדים בשעת משבר, אם לא רשויות המדינה?
מאחורי הסעיפים הללו מסתתר חשש מובן משיח של זכויות, שבו הפרט מטיל על המדינה את האחריות ומסיר אותה מעצמו. אלא שיש בעיה כשהחשש הזה מוביל לקוטב השני: העברת מרבית האחריות מהמדינה לגופים פרטיים. כשם שהמדינה מחויבת לביטחונו האישי של הפרט ולבריאותו, יש לה חובה בסיסית גם לקיומו המינימלי. עם זאת, צריך לומר ביושר שמנסחי המצע לא הסירו לגמרי את האחריות החברתית מהמדינה. בסעיף המתייחס למשרד הרווחה ולביטוח הלאומי, הם כתבו: "התנועה מכירה באחריות המדינה לסייע לנזקקים, בהיותה אחד ממעגלי הקרבה, וביתרונות היחסיים של המדינה בחלק ממקטעי הסיוע".
בהמשך המצע שמחתי למצוא סעיפים על הרחבת ושיפור שירותי הרפואה בפריפריה, ועל שינוי מנגנון התקצוב של מוסדות הרווחה העירוניים והפיכתו לתקצוב דיפרנציאלי שמביא בחשבון את מצבה הכלכלי של הרשות. גם בשער השלישי של המצע, שהוקדש לחיזוק חבלי ארץ מרוחקים, מופיעים כמה סעיפים חשובים כגון חלוקה מחדש של הגבולות המוניציפליים באופן שימנע אפליית רשויות חלשות בבעלות על נכסים מניבים, שינוי שיטת התקצוב הנוכחית המקנה יתרונות לא הוגנים לרשויות באזור הביקוש, ויצירת מרחבי תעסוקה ויזמות בפריפריה.
בתחום החינוך הסתפקו כותבי המצע בהצהרה כללית מדי על שיפור מערכת החינוך בפריפריה וצמצום הפערים. הוזכר רק תגבור שעות הלימוד במדעים, באנגלית, ובמתמטיקה, וחבל שכך. מנסחי המצע לא התייחסו לשאלה הגדולה מאין יבואו התקציבים לחיזוק מערכות החינוך. הסיכוי לקבל חינוך איכותי בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית נמוך יותר. המדינה משקיעה בערך אותם סכומים לילד בתל־אביב ובדימונה, אבל רשויות מבוססות מוסיפות תקציב משמעותי לחינוך על התקציב של המדינה. רשויות שבגלל מיקומן לא נפלו בחלקן נכסים מניבי ארנונה מנועות מלעשות זאת, והפער כבר נפתח בגיל הרך. למשרד החינוך יש היום מנגנונים מגוונים להחלת תקצוב דיפרנציאלי, שבו הרשויות החלשות מקבלות מהמדינה יותר מהרשויות החזקות, אך בפועל התקצוב הדיפרנציאלי מופעל רק באחוז קטן מהתקציב. מדי שנה נעשה ניסיון להרחבתו, אך הרשויות החזקות מכשילות את המהלך בכוחם הפוליטי. חבל שמנסחי המצע בחרו שלא להתייחס לסוגיה זו.
שפה אחרת
ועוד הערה חשובה על סמנטיקה. בתוכנית החברתית של האיחוד הלאומי לא תמצאו מושגים כמו צדק חברתי או שוויון הזדמנויות. בארבעת אלפי המילים של המצע, לא מופיעים אפילו פעם אחת המונחים צדק ושוויון. אנחנו רגילים שהמילים הללו מזוהות עם השמאל, ובאיחוד הלאומי רוצים להציב אלטרנטיבה עם שפה אחרת. לא במקרה שתי המילים הראשונות במצע הם 'שוק חופשי'.
אלא שבפועל, ובאופן משמח, חלק לא מבוטל מהסעיפים בתוכנית משקפים במדויק רצון לצדק חברתי וליצירת שוויון הזדמנויות. ההצהרות על שינוי מנגנון התקצוב הבעייתי של מוסדות הרווחה, על חלוקה מחדש של גבולות מוניציפליים ועל שינוי תקצוב הרשויות כדי למנוע אפליה, הן קריאות מובהקות לעשיית צדק חברתי. מנסחי המצע גם הכירו במפורש בקיומם של חוסר צדק ובחוסר שוויון, כשכתבו שהתנועה תפעל לחיזוק הפריפריה "כדי להתגבר על הפערים שנוצרו בה בעקבות ריחוקה ממרכז הארץ, פיזורה הגיאוגרפי והזנחה רבת שנים". אם יש הכרה בהזנחה, ברור שהתיקון שלה הוא עשיית צדק חברתי. אם יש הכרה בחסם הגיאוגרפי של הפריפריה, יש הכרה גם בצורך לייצר שוויון הזדמנויות בין ילד שנולד במרכז הארץ ובין ילד שנולד בצפון או בדרום.
הבריחה משימוש במושג כמו 'צדק' במצע חברתי, דומה לבריחה מהמושג 'שלום' במצע מדיני. גם הצדק וגם השלום הם ביטויים שמככבים במקורות היהודיים בהקשרים חיוביים. כשם שלשמאל אין בעלות על מושג השלום, כך אין לו בעלות על מושג הצדק. אין סיבה לחשוש משימוש במונח הזה, במקומות הראויים. 
