עוד לפני חקיקת "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי", וביתר שאת לאחר שנחקק, נשמעו במערכת הפוליטית והמשפטית קולות שהרבו לדרוש בשבחה של מגילת העצמאות. באחת הישיבות על החוק, חברת הכנסת ציפי לבני החלה לקרוא בפאתוס פסקאות מתוך מגילת העצמאות, עד שהוצאה מהישיבה בידי יו"ר הוועדה אמיר אוחנה. כדי להצדיק את ההתנגדות לחוק הלאום, היא מקדמת את חוק יסוד: מגילת העצמאות, שייתן תוקף של חוק יסוד למילותיה.
המהלך הזה משתלב במהלך המשפטי אקדמי, שמנסה להוביל נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, שאמר בעת האחרונה שיש להטיל מגבלות על יכולתה של הכנסת לקבוע חוקי יסוד, מכוח פרשנותה של מגילת העצמאות. לדבריו "התכלית של חקיקת המדינה, ברמת הפשטה גבוהה, היא לממש את ערכי המדינה, ובמרכזם החזון וה'אני מאמין' שבהכרזת העצמאות".
מובן שביטוי המפתח בדבריו של ברק הוא "רמת הפשטה גבוהה". בפרפרזה על אמירתו המפורסמת של ארכימדס, תנו לבית המשפט טקסט עתיק ועמום שנכתב ברמת הפשטה גבוהה, והוא כבר יוכל לבטל כל חוק, החלטת ממשלה או פעולה מנהלתית שלא תמצא חן בעיניו.
את המאבק המתמשך להעברת עוד ועוד כוח הרחק מנבחרי הציבור אנחנו מכירים לא מהיום, ויש לעמוד מולו כחומה בצורה. אבל בהקשר של מגילת העצמאות וחוק הלאום, מעניין לגלות דברים שכתב על מגילת העצמאות אחד ממנסחיה: "וכן היה תוכן ההכרזה: מימי, בלא הדגשות, מטושטש, חסר עוז, החלטיות או גאווה. אכזבה נוראה הייתה זאת בשבילי ודיכאון כבד ירד עליי בראשונה.
"מה עצום המרחק בין הרצאה במושב ציוני זו, ובין הד פעמי הגורל שאנו ניסינו שיישמע מתוך ההכרזה! מדוע הוציאו ממנה כל שמץ לשד ולח? מדוע אין מכריזים על חופש, ולא על עצמאות, ולא על ריבונות, מדוע אין מצווים משמעת על התושבים, מדוע הושמד כל זיק של שפה ממלכתית?"
ממשיך הכותב ומתאר: "וזהו מה שקרה (כי אחרת אין להבין זאת): החליטו לדחות את הקמת המדינה היהודית, השלמה, הריבונית, הדמוקרטית, הבלתי תלויה, 'האמיתית' עד לאחר זמן… גם המושג מדינה, כפי שמשתמשים בו כאן, איננו אלא דבר זמני… תחנה חשובה, אך רק תחנת ביניים ולא התחנה הסופית. ולא נחתם הדבר 'על אדמת ארץ ישראל', כהצעתנו, אלא 'בתל־אביב', כי אין זה עדיין 'הדבר האמיתי'".
הכותב הוא אורי ידין, הממונה על החקיקה, שניסח טיוטות למגילת העצמאות, והדברים הם חלק מפרקי יומנו, שפורסמו בספר לזכרו בעריכת טנה שפניץ ואהרן ברק.
לפני שמנסים לתת תוקף להצהרה הזמנית והמטושטשת, ככלי רטורי וטקטי להעברת עוד כוח מנבחרי הציבור אל הרשות השופטת, כדאי לשאול את עצמנו אם לאחר 70 שנה, לא הגיע הזמן להכניס את הדמוקרטיה לערכי היסוד בדלת הראשית, ולקבוע שחוקי יסוד ייקבעו באופן דמוקרטי, ולא בידי בית משפט שמורכב מאוליגרכיה המנציחה את עצמה. לבית המשפט העליון אין כל מקום בעיסוק בתוקפו של חוק הלאום.
בחקיקת החוק נבחרי הציבור קבעו ששמה של המדינה לא יהיה עוד "מדינת ישראל, בהרצה". את מגילת העצמאות המטושטשת והמימית, שנקבעה בזריזות ובאילוצי מלחמה, נזכור תמיד בשל ערכה ההיסטורי והסמלי, אבל ערכי היסוד של המדינה נקבעו בחוק הלאום לאחר דיונים ארוכים ומעמיקים, בהחלטיות, בגאווה ובעוז.
